דמוקרטיה בארץ הקודש

דמוקרטיה בארץ הקודש

ד”ר ישראל בר-ניר
07.02.2014 21:12
גנבו להם את המדינה

גנבו להם את המדינה


מאמר קודם עסק במשמעותו של המושג דמוקרטיה בתרבות העולם הערבי והאיסלאם. המאמר הנוכחי עוסק במשמעותו עבור העם היושב בציון.



“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

מאמר קודם (“איך
אומרים דמוקרטיה בערבית
“, אוגוסט, 2013)
עסק במשמעותו של המושג
דמוקרטיה בתרבות העולם הערבי והאיסלאם. המאמר הנוכחי עוסק במשמעותו עבור העם היושב
בציון.

א. מבוא
– מהותה של הדמוקרטיה

מקורו של המושג דמוקרטיה הוא ביוון בעת העתיקה, אבל המשטרים
הדמוקרטיים כפי שאנחנו מכירים אותם בעולם המערבי של היום הם תופעה חדשה בהיסטוריה,
בקושי מאתיים וחמישים שנה. מעוזי הדמוקרטיה באירופה כמו אנגליה וצרפת, הגיעו למצב
הזה רק אחרי תום מלחמת העולם הראשונה. באנגליה היה משטר פרלמנטרי עם בחירות כבר
במאה ה 18 אבל זה היה רחוק מאוד מהדמוקרטיה כפי שאנחנו מכירים אותה היום. צרפת,
שהתנערה מהמשטר המלוכני בסוף המאה ה 18, עברה זעזועים ותהפוכות לכל אורך המאה ה
19. למעשה המשטר הדמוקרטי בצרפת התייצב סופית רק במחצית השנייה של המאה ה 20.

המושג דמוקרטיה איננו בר הגדרה. לפחות לא הגדרה במובן
המקובל במדע. כאלטרנטיבה אפשר להגדיר דמוקרטיה באמצעות מאפיינים – בחירות, חוקה,
הפרדת רשויות, אי תלות של מערכת המשפט, עיתונות חופשית, חופש דיבור, חופש דת, חופש
בבחירת עיסוק, חופש בבחירת מקום מגורים ועוד כהנה וכהנה. כל אלה הם תנאים הכרחיים
בלבד. אף אחד מהם, וגם כולם ביחד אינם תנאים מספיקים.

הקושי נובע מכך שדמוקרטיה זו לא רק צורת משטר או שיטת ממשל.
דמוקרטיה זה הרבה יותר. דמוקרטיה זה אורח חיים. אולי איכות חיים היא ביטוי יותר
הולם. אורח חיים דמוקרטי מכיל את רוב, אם לא את כל, המאפיינים שמניתי. אבל אורח
חיים דמוקרטי עדיין איננו עושה את המשטר לדמוקרטי. אזרח רומאי במאתיים השנים הראשונות
לספירה נהנה מאורח חיים דמוקרטי שתושבי מרבית המדינות החברות באו”ם בימינו
אפילו לא חולמים עליו. זו בהחלט לא הייתה דמוקרטיה כפי שאנחנו מבינים אותה היום. בימינו,
איכות החיים בסינגפור למשל, בהחלט עונה על מרבית הקריטריונים שמניתי, אבל סינגפור איננה
דמוקרטיה, לפחות לא במובן המערבי של המושג.

הגדרה נפוצה לדמוקרטיה היא משפט שנאמר ע”י נשיא
ארה”ב, אברהם לינקולן, בנאום גטיסבורג שלטון העם, ע”י העם, לטובת העם.
המשפט הזה הוא למעשה חסר כל משמעות, כי “עם” לא יכול לשלוט. כמו כן, מי
מחליט ועל פי אלו קריטריונים מה היא “טובת העם”? שיטת ממשל בה בוחרים
מנהיג שישלוט איננה בדיוק שלטון העם, גם כאשר הבחירות הן חופשיות למהדרין.

הגדרה אחרת בה נתקלתי היא שיטת ממשל בה יש לאזרחים יכולת
להשפיע על המדיניות הציבורית במדינתם באופן חוקי
. במה מתבטאת ה”יכולת
להשפיע”? בבחירות? זה דבר שקורה בדרך כלל רק אחת לארבע שנים, ומה בין בחירות
לבחירות? במשטרים פרלמנטריים יש אפשרות לגרום לחילופי שלטון באמצעות הבעת אי אמון
בממשלה. אבל היכולת הזאת היא לא בידי האזרחים. היא שמורה בידי קבוצה קטנה של
פוליטיקאים בעלי אג’נדה משלהם. שאלה אחרת היא מה זה בדיוק “אופן חוקי”? האם
הפגנות, חסימת כבישים ו/או השתלטות על מבני ציבור הם אמצעים “חוקיים”
להשפיע על מדיניות? ומה דינן של הפגנות המתקיימות ללא אישור מהמשטרה? זה אמצעי
חוקי או לא חוקי? זה כשלעצמו הוא נושא לדיון נפרד.

ניקח כדוגמא את מדינת ישראל. הסכמי אוסלו נחתמו בקיץ 1993. מאז
התקיימו שבע מערכות בחירות שבכל אחת מהן, ללא יוצא מן הכלל, ציבור הבוחרים הביע את
התנגדותו למימוש ההסכמים האלה בצורה שאיננה משתמעת לשני פנים. אפילו בבחירות של
1999, בהן אהוד ברק נבחר לראשות הממשלה, הקו המוביל בתעמולת הבחירות של מפלגת
העבודה היה ברק הצביע נגד הסכמי אוסלו בכנסת. היום, למעלה מ 20 שנה אחרי
אותו קיץ אומלל של 1993, ההסכמים האלה עדיין מרחפים כרוח רפאים מעל המערכת
הפוליטית במדינת ישראל. מה זה אומר על “יכולת האזרחים להשפיע” על
המדיניות?

כמעט כל אחד מהמאפיינים שמניתי לעיל אפשר למצאו במשטרים
רודניים. למשל בחירות, ברוסיה בתקופת המשטר הקומוניסטי לא היו בחירות? בוונצואלה
או בקובה אין בחירות? אפשר להרחיב ולדרוש שהבחירות תהיינה “חופשיות”. איך
בדיוק מגדירים את זה, ויותר מכך, איך מוודאים שזה באמת כך? נשיא ארה”ב לשעבר,
ג’ימי קארטר, בא בזמנו “לפקח” על הבחירות ברצועת עזה. אני לא יודע את מי
הוא שאל ומה הוא בדק אבל הוא פסק שאלו היו “בחירות חופשיות”. איך הוא
ידע? דמוקרטולוג אחר, אורי אבנרי, הלך צעד נוסף ופסק שהבחירות שם היו “דמוקרטיות
למופת”. לכמה עשרות (אולי מאות) פעילים של הרשות הפלשתינאית לשעבר, המרותקים
היום לכיסאות גלגלים אחרי שריסקו להם את הברכיים יש דעה קצת שונה. את אלה שנזרקו
מהגגות קשה לשאול. מצד שני, אם קריטריון לדמוקרטיותו של משטר היא המידה בה הוא משקף
את רצון הנתינים, אז אין ספק שממשלת החמאס ברצועת עזה היא הרבה יותר דמוקרטית מאשר
ממשלת ישראל.

משטר דמוקרטי לא יכול להיווצר, לא כל שכן להתקיים לאורך
זמן, ללא תשתית ומסורת של אורח חיים דמוקרטי. תוצאה ישירה היא התופעה הנפוצה של
רודנים המגיעים לשלטון בדרכים דמוקרטיות.

משטר דמוקרטי הוא מערכת שברירית שקל מאוד לערער אותה. תנאי
הכרחי לשמירת אופיו הדמוקרטי של המשטר הוא שכל המעורבים ישמרו על “כללי המשחק”.
אדון בנקודה הזאת בהרחבה בפרק הבא העוסק בדמוקרטיה הישראלית.

ב. דמוקרטיה
בעברית

אחרי ההקדמה הזאת, מה אפשר לומר על הדמוקרטיה הישראלית? בראש
ובראשונה זה נס. נס המשתווה לנס של עצם הקמת המדינה (“אם תרצו, אין זו
אגדה”). גליציה, ליטא, פולניה ובמיוחד רוסיה הצארית, הארצות מהן הגיע לארץ רובו
של דור המייסדים לא היו ארצות בהן התקיים אורח חיים דמוקרטי (זה בלשון המעטה). שלושים
שנות מנדט בריטי אינן פרק זמן מספיק לפיתוח מסורת דמוקרטית, מה גם שהבריטים בכלל
לא ניסו. יתרה מזו, בשלהי שלטונם בארץ הבריטים עשו ככל יכולתם ליצור תוהו ובוהו
אדמיניסטרטיבי במטרה להקשות על היישוב בארץ לצעוד את צעדיו הראשונים. מערכת היחסים
בין הנהגת הישוב לבין אירגוני המחתרות הייתה כזאת שלא היה חסר הרבה כדי שעם הקמת
המדינה תפרוץ מלחמת אזרחים. לזה יש להוסיף את העובדה שמדינת ישראל, מרגע היווסדה,
נמצאת במאבק מתמיד על עצם קיומה, מאבק שאף אחד עדיין לא יודע מתי ואיך הוא יסתיים.
אני לא חושב שניתן למצוא מדינה אחת בעולם שבתנאים דומים הצליחה להתקיים כדמוקרטיה.

הדמוקרטיה הישראלית לא נבנתה על יסודות של חקיקה מסודרת והגדרה
ברורה של מוסדות השלטון וסמכויותיהם. עם הכרזת המדינה, על מנת להבטיח רצף חוקתי,
אומצה מערכת החוקים שהייתה נהוגה בתקופת המנדט הבריטי. זה היה בליל של חוקים
ותקנות שהונהגו ע”י שלטונות המנדט ושיירים ששרדו מתקופת השלטון העותומני.

לכאורה, ההישענות על חוקי המנדט יכלה להיות התחלה טובה, כי
חוקים אלה מקורם במערכת החוקים הבריטית ואין מחלוקת על אופיה הדמוקרטי של בריטניה.
הבעיה היא שלחקיקה הבריטית היו שני פנים. היו הבדלים מהותיים בין החוקים ומעמדם של
תושבי האיים הבריטיים לבין מה שהיה נהוג במושבות האימפריה הבריטית, שעד ערב מלחמת
העולם השנייה השתרעה על חלקים עצומים של כדור הארץ – האימפריה בה השמש לעולם
איננה שוקעת
. אפשר להמחיש את ההבדלים האלה באמצעות ספרו של רוברט לואי
סטיבנסון ד”ר ג’קיל ומר הייד. באיים הבריטיים נותן הטון היה ד”ר
ג’קיל – ג’נטלמן מנומס, רחב אופקים, סובלני לצרכי הזולת ומקפיד לשמור על זכויות
הפרט. ברחבי האימפריה הכירו רק את מר הייד – בריון גס רוח, שותה לשכרה וממהר
להשתמש באגרופיו בכל הזדמנות. היו יוצאים מן הכלל, תושבי המושבות
ה”לבנות” – קנדה, אוסטרליה וניו זילנד נהנו ממעמד דומה לזה של תושבי האיים
הבריטים. אבל בשאר המושבות היחס לאוכלוסיה המקומית – ה”נייטיבס”, היה
שונה לחלוטין.

ארץ ישראל, תחת שלטון המנדט, הייתה חריג. היא לא הייתה
מושבה במובן האימפריאליסטי הקלאסי. המנדט ניתן לבריטניה ע”י חבר הלאומים כ”פיקדון
זמני” ל 30 שנה, בהן היה צריך להכשיר את התושבים המקומיים לשלטון עצמי. אי
אפשר היה לפיכך לראות בארץ ישראל חלק אינטגרלי של האימפריה. בריטניה בסוף מלחמת
העולם הראשונה, למרות המכות הכבדות שניחתו עליה, עדיין הייתה מעצמת על ומעמדה אז היה
כזה של ארה”ב היום. במבט לאחור, ולאור ההתפתחויות שבאו אח”כ, ספק רב אם
במשרד המושבות הבריטי התייחסו ברצינות לזמניות המנדט או למטרתו. אבל ב 1922,
כשהמנדט ניתן, אף אחד לא חלם שתוך פחות מ 30 שנה האימפריה בה השמש לעולם איננה
שוקעת תימוג כעשן ומה שייוותר יהיה מדינה כשאר מדינות אירופה עם יומרות של מעצמה
בלבד.

הבריטים התייחסו לארץ ישראל כאל המושבות האחרות של האימפריה,
והיחס של שלטונות המנדט לתושבים היה כאל ה”נייטיבס” במושבות הלא לבנות
האחרות (לצורך הדיון כאן נתעלם מהאווירה האנטישמית ששררה במשרד המושבות – מי שהיה ה”בעל
בית” בכל מה שקשור לאימפריה). בין השאר, הבריטים לא ראו ב”נייטיבס”
ציבור הבשל לשלטון עצמי שיש לתת לו את אותן הזכויות המוקנות ע”פ החוקים
הבריטיים. כך למשל רק ב 1936 הקודקס הפלילי העותומני שהיה בתוקף בארץ ישראל הוחלף בפקודת
החוק הפלילי המנדטורי שהתבססה על החוק הפלילי בבריטניה.

הדמיון של מערכת חוקי המנדט אותה ירשה מדינת ישראל למערכת
החוקים הנהוגה בבריטניה היה חלקי בלבד. זאת מערכת לא מושלמת עם הרבה פרצות ואי
בהירויות שרבות מהן נותרו עד היום. הבולט ביותר הוא העדר חוקה. כמו כן היו בה הרבה
תקנות שנועדו לאפשר “טיפול” מיוחד בשעת הצורך באוכלוסיית הילידים. חלק
מהתקנות הללו, אבל לא כולן, בוטל במהלך השנים באמצעות חקיקה בכנסת. אפשר להבין שבתנאים
ששררו בעת הקמת המדינה נושא החקיקה, ובמיוחד כתיבת חוקה, לא היה בראש סדרי
העדיפויות. אבל כשיש רצון מוצאים את הדרך, וזה בכלל לא בטוח שהיה רצון. בן גוריון
וכמוהו המנהיגים שבאו אחריו גילו מהר מאוד שהרבה יותר נוח וקל לשלוט כשאין חוקה,
וכשאין הגדרות ברורות מה מותר ומה אסור.

הפרדוקס הוא שלמרות שבמדינת ישראל ניתן למצוא הרבה
מהמאפיינים של משטרים טוטליטריים – היום אולי פחות מבעבר, מדינת ישראל הצליחה לשמור
על אופיה הדמוקרטי. היא רחוקה מלהיות דמוקרטיה מושלמת (יש דבר כזה?), אבל היא
בהחלט דמוקרטיה.

ג. מעמדה
של הדמוקרטיה במדינת ישראל

המבחן האמיתי הראשון של הדמוקרטיה הישראלית היה ב 1977. למרות
שלא מניתי אותו בין מאפייני הדמוקרטיה בפרק הראשון, המבחן בה’ הידיעה של משטר
דמוקרטי הוא חילופי שלטון ללא שפיכות דמים וללא עריפת ראשים (תרתי משמע). עבור מדינת
ישראל המבחן הזה היה המהפך של 1977, והיא עברה אותו בהצלחה. מאז היא שייכת לקבוצת
המיעוט בין אומות העולם שבהן המשטר נקבע באמצעות הקלפי.

המהפך חשף את החברה הישראלית למשמעות האמיתית של משטר
דמוקרטי. הקיץ הקץ על המשטר החד מפלגתי ששרר במדינה כ 30 שנה (למעשה הרבה יותר, כי
מפא”י שלטה ביישוב העברי ללא עוררין כבר מראשית שנות ה 30). הגוש השליט, קואליציה
של המפלגות הסוציאלקפיטליסטיות וספיחים סקטוריאליים מהמגזר הדתי שנילוו אליהן,
הרגיש ש”גנבו לו את המדינה” כפי שניסח זאת מנחם בגין. זעקת השבר של בן אהרן
כשנודעו תוצאות הבחירות – “צריך לסגור את המדינה” לא הייתה מטאפורה. היא
ביטאה רגש אמיתי (זה חזר על עצמו כעבור 20 שנה כשלאה רבין התבטאה בצורה דומה אחרי
נצחונו של נתניהו בבחירות של 1996).

הצמרת האינטלקטואלית והפוליטית בישראל קיבלה את המהפך
ברגשות מעורבים. משטר בו הבחירות אינן משחק מכור, שבו לא יודעים בוודאות מראש מי
ינצח בבחירות, היה תופעה חדשה. לא כולם ראו את זה כהתפתחות חיובית. בקרב רבים שררה
תחושה של “לא לתינוק הזה פיללנו”. מטבע הדברים התחושה הזאת הייתה חזקה
במיוחד אצל אלה שאחרי שנות דור בהן הם היו הנהנים היחידים ממנעמי השלטון, מצאו את
עצמם לפתע במדבר הפוליטי של האופוזיציה, הם הרגישו כמו דג ביבשה.

בשלב הבא החלו הרהורי הכפירה – אולי הדמוקרטיה איננה דבר כל
כך טוב וחיובי כמו שהאמינו? אחרי ככלות הכל איזו מין דמוקרטיה היא זו בה ציבור
המצביעים איננו מבין בעד מי עליו להצביע? ביטוי לדפוס החשיבה הזה מופיע במאמר שיוסי
ביילין כתב ב 1999 (לא זכור לי המועד המדוייק), בעת שהוא כיהן כשר המשפטים בממשלתו
של אהוד ברק. יוסי ביילין קובע שבחירות ישירות של ראש הממשלה ע”י הציבור זה
“אנטי דמוקרטי” (המאמר נכתב בתקופה בה ראש הממשלה נבחר בבחירות ישירות).
למה זה “אנטי דמוקרטי”? כי הציבור איננו מסוגל לפעול בשיקול דעת. מי כן
ניחן ביכולת להפעיל שיקול דעת? יוסי ביילין אינו מתייחס במפורש לנקודה הזאת, אבל
לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין מקריאת המאמר במי מדובר. המאמר של יוסי ביילין
נכתב במסגרת המערכה שהוא ניהל לביטול הבחירה הישירה של ראש הממשלה ולמען החזרת שיטת
הבחירות בה הציבור בוחר נציגים שיבחרו את ראש הממשלה. הטיעון של ביילין מופרך
מיסודו – אם הציבור אינו מסוגל להפעיל שיקול דעת בבחירת ראש ממשלה איך הוא יוכל
לבחור נציגים שלהם יהיה שיקול דעת כזה? ליוסי ביילין יש וודאי תשובה – הרי יש לו
דוקטורט במדעי המדינה. בדיעבד אפשר לומר שניסיונו הכושל של יוסי ביילין כראש מפלגה
בזכות עצמו הוא ראיה לכך שלציבור יש שיקול דעת בריא.

יוסי ביילין אינו יחיד. יש רבים וטובים בקרב הצמרת הליבראלית
שהמרכיב המרכזי של הדמוקרטיה – הכרעה ע”י הרוב, הוא לצנינים בעיניהם. למאבק
נגד הדמוקרטיה המתנהל ע”י הממסד שאיבד את מוסרות השלטון בעקבות המהפך, הצטרפו
גם חוגים רחבים במערכת המשפט, באקדמיה ובעיתונות, וכן סופרים, אומנים ואנשי רוח
למיניהם – מה שמכונה האליטה הליבראלית.

הביסוס הרעיוני למגמות האנטי דמוקרטיות של האליטה הליבראלית
נובע משני מקורות. האחד הוא אידיאולוגי/פוליטי. אחרי למעלה מחמישים שנות שלטון ללא
מצרים, גוש המפלגות המגדיר את עצמו כשמאל התרגל לראות את עצמו כמועמד הטבעי והיחיד
לשלוט במדינה(1). המחשבה שאפשר גם אחרת הייתה בחזקת כפירה בעיקר. דפוס החשיבה
הזה לא השתנה עד היום. כל עוד הוא לא איים על המונופול השלטוני, המשטר הדמוקרטי התקבל
בזרועות פתוחות. אבל דמוקרטיה שבה ייתכנו מהפכים – לא בבית ספרנו.

מקור אחר ממנו צמחה הגישה האנטי דמוקרטית היא ההתנשאות
האליטיסטית/גזענית של המחנה הליבראלי. אין הרבה יוצאי עדות המזרח במחנה הזה. העליונות
האשכנזית הייתה בחזקת אקסיומה. כאן פעל מה שניתן לכנות “מבחן אנטי בוזגלו”
(“מבחן בוזגלו” היה מטבע לשוני שטבע אהרן ברק כדי להמחיש שמערכת המשפט
אינה נוהגת ביחס של איפה ואיפה כלפי יוצאי עדות המזרח. בפועל זה היה לא יותר מאשר
מס שפתים.) הצמרת הליבראלית לא יכלה להשלים עם מציאות בה לקולו של בוזגלו משוק
מחנה יהודה יש בדיוק אותו משקל כמו לקולו של פרופסור מכובד משכונת רחביה. משטר בו
הכרעת הרוב מביאה למצב כזה הוא “בלתי דמוקרטי” מעצם ההגדרה. השקפת העולם
הזאת באה לידי ביטוי בתקרית הצ’חצ’חים של דודו טופז בבחירות לכנסת העשירית, ב-1981.

ההתנשאות האליטיסטית הייתה בעיקרה על רקע גזעני, אבל היא לא
נעצרה שם. גם קבוצות אחרות באוכלוסיה, שלא נמנו בהכרח על עדות המזרח סבלו ממנה. למעשה
כל מי שמסרב לרקוד לפי התווים המוכתבים ע”י מחנה השמאל הוא אידיוט, מפגר, גזען,
פאשיסט – אחד שלא ראוי שיתייחסו אליו בכלל.

“פרצופה המכוער” של הדמוקרטיה נחשף במהפך, ומה
שיותר חמור מנקודת מבטה של האליטה הליבראלית, התברר שזאת איננה תופעה חולפת. חוסר
המוכנות להשלים עם מצב בו הכרעת הרוב קובעת בידי מי יהיו מוסרות השלטון, יצר
מוטיבציה חזקה לחפש אלטרנטיבה. לאנשים שמדברים מבוקר עד ערב על חשיבות הדמוקרטיה
וכמה זה חשוב לשמור על ערכיה, קצת קשה לצאת נגדה באופן גלוי. כתחליף הם פיתחו קו
פעולה שהוא במהותו “מסלול עוקף דמוקרטיה”. הטקטיקה היא ערעור האיזון בין
רשויות השלטון שהוא מרכיב מכריע בכל משטר דמוקרטי תקין.

אחת החולשות של המשטר במדינת ישראל נובע מהעובדה שבמשטר
פרלמנטרי קשה לקיים הפרדה מלאה בין הרשות המבצעת והגוף המחוקק. מעמדה של הרשות
השלישית – השופטת, הוא חריג במשטר הדמוקרטי. השופטים אינם נבחרים בבחירות
דמוקרטיות, ולכאורה אין להם כל מעורבות בפוליטיקה. מעורבות בפוליטיקה אולי אין להם,
אבל יש להם אג’נדה. מה ההבדל בין פוליטיקה ואג’נדה? פוליטיקה מובאת להכרעת הבוחר
אחת למספר שנים (ארבע בדרך כלל). אג’נדה נקבעת ללא עוררין ע”פ גחמותיו של
העומד בראש המערכת. אהרן ברק הבהיר את זה בצורה חד משמעית כאשר הוא פסק שבבית המשפט
העליון שהוא עומד בראשו יכהנו רק שופטים האמונים על האג’נדה שלו (הוא לא ניסח את
זה בדיוק כך, אבל זאת הייתה רוח דבריו).

קעקוע המשטר הדמוקרטי של מדינת ישראל באמצעות ערעור האיזון
בין הרשויות התחיל לאט ובשקט, וקיבל תנופה כאשר אהרן ברק הצטרף לבית המשפט העליון.
התהליך זכה לכינוי “אימפריאליזם שיפוטי”, וברק נעזר בו כדי להפוך את
הרשות השופטת לרשות על שהרשויות האחרות חייבות לקבל את הסכמתה לכל יוזמה בה הן
עומדות לנקוט.

(1)      ערב מלחמת ששת הימים
הוקמה ממשלת אחדות לאומית אליה הוזמנו גם שרים ממפלגות הימין, אבל זה היה אקט סמלי
בלבד, כי לשרים האלה לא היו סמכויות של ממש.  

מעמדו של ברק, שהרזומה (resumé) שלו כלל הדחת
ראש ממשלה מכהן, היה חסר תקדים. מה שהקל עליו את השגת היעד היו הפרצות (לאקונות
בלע”ז) ואי הבהירויות במערכת החוקים במדינת ישראל. זה היה כר פעולה פורה
לעורכי דין ממולחים (שופטים, צריך לזכור, הם בסה”כ עורכי דין שעלו לגדולה), וברק
ניצל את זה עד תום. הכנסת והממשלה עדיין נבחרות ע”פ הכרעת הרוב, אבל יכולת התפקוד
שלהן מוגבלת ביותר. המסלול עוקף הדמוקרטיה שברק בנה קיצץ באופן משמעותי את סמכויות
החקיקה של הכנסת (הרשות המחוקקת) ופגע קשות ביכולת הביצוע של הממשלה (הרשות
המבצעת).

אהרן ברק מתפאר בכך שהמהפכה שלו הפכה את המשטר במדינת ישראל
ל”דמוקרטיה חוקתית” (מה זה בדיוק במדינה שאין בה חוקה?). בפועל מה שברק
עשה היה הפיכה (פוטש בלע”ז) ולא מהפכה, ומה שהוא מכנה דמוקרטיה חוקתית היא
במקרה הטוב דמוקרטיה למראית עין, ולמעשה אנרכיה חוקתית.

אסיים כאן. גם ככה המאמר יצא קצת ארוך. ייתכן שאכתוב בעתיד
מאמר נוסף על נפלאות הדמוקרטיה הישראלית.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”
*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר
*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים
איך
נפטרנו מאשר גרוניס



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר