ב”ה

ה”שלום” עם מצרים ו”ירדן”

“השלום הראשון עם מדינה ערבית”

“מסכן מנחם, אני קבלתי את כל סיני ואת בארות הנפט והוא קיבל פיסת נייר..“

בשעתו, לאחר שבגין נכנע לכל אורך הדרך, כדי לאפשר לסאדאת לחתום על קבלת כניעת “ישראל”, אמר סאדאת: “מסכן מנחם, אני קבלתי את כל סיני ואת בארות הנפט והוא קיבל פיסת נייר..” כידוע לכל הדיוט, לא ייתכן כלל שלום בין מאמיני האיסלאם לבין הכופרים, או, בין עמלק ליהודים. זה לא יעבוד, גם איש מן החותמים אינו מתכוון לכך, שזה יעבוד, או, לפחות, יודעים מראש, שזה לא יעבוד. בוודאי לא עם כל ארגוני הרצח, שהדבר היחיד המצדיק את “התאחדותם” ל”עם”, זו המטרה שלמענה נוצר ה”עם” הזה – השמדת היהודים בארץ ישראל. ועל כן, חתימת שלום, מבטלת את תכלית קיומו של ה”עם” הזה; מדינות ערב תרמוסנה את ה”עם” הזה, כפי שהן עושות כבר עשרות רבות של שנים. עצם קיומם של היצורים האלה, תלוי ברצחנות שלהם, ועל כן, זה צו חייהם, וכגודל ההכרה בעובדה זו, כן ריבוי הרצח.  

כל חתימת שלום של הערבים, אינה שווה את הנייר עליו נמרחה. וכל החותמים, בשם “ישראל”, שחותמים, למעשה, על גזר דין המוות שלנו, ידעו ויודעים זאת, כולם, ללא יוצא מן הכלל!

בהסכמים אלה הורגים המרצחים “שתי צפרים במכה אחת”, גם זוכים בפסק-זמן להכנה אינטנסיבית של הינסיון הבא להשמידנו, וגם, עצם יישום ההסכמים על ידי פושעי ישראל, הוא שלב בתכנית השלבים להשמדתנו, או, בפרס’ית – “תהליך השלום”, הבלתי נדלה, כמו החתרן הבלתי נלאה. כל ההסכמים, ללא יוצא מן הכלל, מאז הסכמי רודוס ועד היום, היו הסכמים שתועלתם לערבים היתה רבה ובלעדית, וליהודים הביאה רק נזקים ואסונות. ומי שמדקלמים לנו כל הזמן על ה”שלום” עם מצרים – אי לוחמה במשך שלושים שנה, הוא רמאי נפשע, שמטרתו להסיג עוד ועוד את היהודים מארצם, שהרי – טוב שלום מארץ ישראל השלמה, יוכיח ה”שלום” עם מצרים, ו”שלום עושים עם אויבים..”, מעניין… קניית השקרים, הן בתחום הרעיוני והעקרוני והן, ביישום ארצי, לגמרי, תרתי משמע, על ידי עם שנחשב חכם, היתה יכולה להדהים, אילולא ידענו שהעם, היושב היום בציון, הוא לא העם היהודי החכם, עם סגולה, אלא, העם,תוצרת ה”ציונות”, תוצאת ה”עליה הסלקטיבית”, שהתאמצה להשאיר את היהודים בחוץ, ולהכניס את ה”אליטה”, היא, הערב-רב. והרוב ה”אליטיסטי” נוצר באלימות, בהשתלטות חסרת עכבות על “הישוב” בארץ ישראל, יצירת מונופול, על ייצוג העם היהודי, על ידי שונאי ישראל..

לאיזה צורך נחתמים ההסכמים?

אצל ה”ציונים” זו לא טקטיקה, זו אסטרטגיה – הרצון לגמד את “מדינת היהודים”, לתוך הקו הירוק, הקדוש,

השגיאה הפסיכולוגית/טקטית הנוראה, בנסיגות החוזרות ונשנות, לא היתה נשנית בשום מדינה שפויה. אולם, אצל ה”ציונים” זו לא טקטיקה, זו אסטרטגיה – הרצון לגמד את “מדינת היהודים”, לתוך הקו הירוק, הקדוש, שהוגדר על ידי אבא אבן, בעצרת האו”ם, בתקופת מלחמת ששת הימים, כ”גבולות אושוויץ”, להציפה בזרים ולמחוק את זכר ישראל מתחת השמים. וכדי להגיע למטרה הזו, כל התותחים, הסכינים והרובים קדושים!! עובדה היא, ש”ישראל” מחמשת, מכלכלת ומספקת את כל מחסורה של העיר ה”נצורה”, עזה, מעוז החמאס (זו לא צריכה להיות הפתעה, למי שיודעים מה היתה מטרת ייסוד ה”ציונות” = אין יהודים אין אנטישמיות).

במשך כל שנות ה”שלום”, תכפו והלכו והתעצמו משלוחי הנשק ממצרים למרצחי עזה, במשך כל שנות השלום, שבה מצרים והחזירה את שגרירה הביתה, כלחץ להליכה נוספת לקראת ה”פלסטינים”. סופרי מצרים מחרימים את הסופרים ה”ישראליים”, ו”ישראל” ממשיכה לשחק את פוקר השלום, לצרכי פנים, ואף מזמינה את מצרים להיות הבוררת ה”אובייקטיבית” בינה לבין ה”פלסטינים”. איזה לעג לרש, לרש היהודי, שרידי אלפיים שנות שואה.

כבר כתב ג’וזף פארח:

אם ליהודים בישראל לא אכפת כלל גורלו של עמם, אם הם מוכנים לשלם שוב ושוב בדם יהודי על אותה כברת ארץ, אם הבטחת קיומה בבטחון של מדינה ליהודים אינו חשוב להם, אי אפשר לדרוש אכפתיות מאחרים.

עדיין אכפת לי. למרות הכל, איני יכל להפסיק לדאוג לישראל, למעשה, התנ”ך הוא המצווה עלי לדאוג לישראל. הייתי רוצה לקוות, שליהודים בישראל יש אותה אמונה בנביאי ישראל כזו שיש לי”

אז, כשהצדיק, פארח, כתב את הדברים, הוא עדיין האמין שהיהודים ו”ישראל” חד המה. היום הוא כבר יודע, שלא!

ההסכם המיותר עם “ירדן”

הרוצה למחוק את היהדות, ימחק את הר בית ה’.

בהסכם עם “ירדן” המגמה בולטת יותר. לאחר שהובסה במלחמת ששת הימים, ישבה “ירדן” בשקט. למעשה, בטחונה של “ירדן” נשמר במשך כל השנים על ידי “ישראל”, שהתערבה, כאשר מחבלי ערפאת, או, הסורים, ניסו להשתלט עליה. לא היה צורך בשום הסכם, אבל, איך תמסור ישראל חבלי ארץ נוספים ל”ירדן” (היושבת על 77% של ארץ ישראל), כשאנו במצב מלחמה? אז חותמים על הסכם, בטכס רב רושם, בערבה (הגברת הראשונה, לאה, מאבדת סיכת זהב ומורידה את כל צה”ל על ברכיו בחול, לחפש את הסיכה שלה.. “המדינה זה אני”).

וגולת הכותרת בהסכם, שזו מטרתו המרכזית – ההתנערות וההתנכרות להר-הבית. וזה מובן מאליו – הרוצה למחוק את היהדות, ימחק את הר בית ה’. “ישראל” מוותרת על השליטה בהר-הבית לטובת השודדים הבידואים מן החג’אז. אבל, חוסי, אינו רוצה בעיות עם כל העולם הג’יהאדי (שלא הכיר בשעתו, בממלכת “עבר הירדן”, ואולי, עדיין אינו מכיר), ו”ויתר” על ההר לטובת ה”פלסטינים”. טירוף!

כידוע, במלחמת 1948 כבש הלגיון הערבי את “הגדה”, בברכתו ובסיועו של בן-גוריון, כיבוש שלא הוכר מעולם על ידי איש!!! המשפט הבינלאומי אינו מכיר בריבונות “ירדן” על ישו”ב (אבל, רוצחינו מבית קוראים לזה “כיבוש”, לא “ירדני”, אלא, יהודי..). ואילו החלטת חבר-הלאומים על הקמת בית לאומי לעם היהודי ב”פלשתינא” השלמה, לא בוטלה מעולם… אבל, בהסכם עם השודדת, “ירדן”, מעבירה ישראל לידיה את שדות אשדות-יעקב/”אי השלום”, וחותמת על הסכם חכירה…. מי שיכל להסביר את התופעות הנ”ל, אחרת מאשר – שנאת ישראל תהומית, שיקום!

במשך כל שנות קיום המדינה, היא הולכת מדחי אל דחי, נוסח – תמות נפשי עם יהודים. רדיפת היהודים מתעצמת והולכת, אחד המרכיבים בתהליך, זו התעצמות הפרובוקציות המכונות “תג-מחיר”, ר”ל, להצדקת הרדיפה. ועם ישראל משותק. טוב, כל אדם נדהם ומזועזע, יכל לחטוף שיתוק זמני, אבל, במחוזותינו, השיתוק טוטאלי. כנראה, לא קבלו חיסון נגד נגיף הפוליו, אבל, הוורידים מלאים ברעל ה”ממלכתיות”.