איך הגענו עד הלום – חורבן נחלת אבותינו מרצוננו

 

רבים כבר יודעים, שמטרת ה”ציונות” היתה לנסות ולממש כאן,
בטריטוריה, שאותה יכלו לגזול בקלות מן העם היהודי, כי נחשבו ליהודים בעיני הגויים,
את הניסוי הסוציאליסטי שלהם, כלומר, דיקטטורה, נוסח סטאלין.

 

הם עשו שימוש במורשת ישראל, כדי להשיג את הטריטוריה, אשר עליה הקימו את
מקלט-הלילה שלהם, “בחסד לאומים”, נוסח – נס לא קרה לנו -. המטרה היתה למחות
מתחת השמים כל זיק וכל זיקה למורשת ישראל. המטרה – למחוק את המורשת, על כל
השלכותיה – עם, תורה וארץ. כפי שהעיד גם חיים הזז, שאמר שהיהדות והציונות הם שני
הפכים, כשאדם מתעייף מן היהדות, הוא הופך להיות ציוני. וזו, בדיוק, הווית חיינו
בציון, שה”ציונים” דאגו לאכלס אותה רק באנ”ש, כשהם משתפים פעולה
בהשמדת יהדות אירופה, במודע ובכוונה תחילה.

 

להלן, על קצה המזלג –

 

https://www.youtube.com/watch?v=1SbWYdYzmd0

 

אחד הסודות המזעזעים של תקופת השואה!!!!!!!!!!!

www.youtube.com

מחנה ההשמדה אושוויץ, שואה, דוד בן גוריון, חיים ויצמן, מכון ויצמן,
וייצמן, יגאל בן דוד, יוסף קלרמן, סחורה תמורת דם, יהדות הונגריה, ישראל, יום
העצמאות, סודות, …

 

רק להעיר – זה מעולם לא היה סוד, רק, היהודים לא רצו לשמוע, והמימסד
הציונעמלקי עשה את כל המאמצים להסתיר את האינפורמציה הזו. במשך השנים חטפתי קללות
בלי סוף, כאשר הבאתי את העובדות המתועדות האלה, למשל – תזכיר סודי שהוכן בידי א.
הרטגלס הופץ בחוג הפנימי של “גורמים ציוניים”:

 

“אני מבין שהעמדת השאלה בצורה זו יש בה משום אכזריות. אולם עלינו
להגיד, שאם ביכולתנו להציל רק עשרת אלפי איש, שיהיו לתועלת לבנין הארץ ולתחית העם
(החדש, העברי או הישראלי), ומאידך יש לנו מליון יהודים שיהיו לנו למעמסה, עלינו
להבליג ולהציל את עשרת האלפים, על אף התלונות והתחנונים של המיליון…. לכן
עלינו… לוותר על הצלת האלמנט המזיק”!

הפושעים, אנשי ה”סוכנות היהודית”, מיסודם של שלטונות המנדט
הבריטי, תירצו את המכשולים ששמו על דרך האצ”ל-בית”ר, במאמציהם להציל את יהודי אירופה, בכך, שהאירגונים
הנ”ל מביאים לארץ אלמנטים בלתי רצויים, כמו גנבים וזונות….

 

זו היתה גישת המימסד ה”ציוני”:

ב-16.9.1919, נתפרסמה
ב”טיימס” הלונדוני (מ.א.צ.ל) כתבה מאת סופרו במזרח הקרוב, ובה נאמר:

“…. הציונים האחראיים ביותר מטרותיהם הנוכחיות הן תרבותיות וכלכליות
יותר מאשר מדיניות… בענין העליה התשובה הציונית היא: על הכניסה צריך יהיה להשגיח
השגחה מעולה ולהרשות לבוא רק לעולים נבחרים, בה במידה שיהיו לנו עבודה או אדמה.
אנחנו צריכים להתנגד לכל לחץ הדוחף אותנו לצד תכניות גדולות של עליה מיד”.

 

“אנחנו מצידנו נתאמץ לעצור בעד זרמי אמיגרציה פתאומית לארץ ישראל, כדי
למנוע בעד תוהו ובוהו— היהודים בחו”ל ישארו, כמקודם, אזרחים נאמנים לארצות
מלדתם ומגוריהם- אולם ליהודי ארץ ישראל הרי זה יהיה בית נאמן ממש —- התנועה
הציונית אינה חֶברה-לעזרת-נודדים. אין מגמתנו למלא את הארץ בהמוני יהודים, סתם מכל
הבא לידינו…” (“התרן” מס’ 46, 1.2.1918 “מערכות הארגון
הצבאי הלאומי” דוד ניב).

 

“ויצמן נפשו סולדת מאד מענין ההעפלה, מאז ומתמיד, תמיד היה הדבר עליו
לטורח ולמעמסה והוא משתדל לא לדבר בזה בממשלה (הבריטית) …” (שרת על ויצמן, “דרך בים”, לדליה עופר).

 

כבר בשנת 1933 עמד הרב ישראל דוד אפשטיין מאוז’רוב על סוד הקמתה של
ה”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”. וכך הוא כותב במכתב בו הוא מבקש לסדר
בשבילו ובשביל ר’ חיים יודא קריסטל רשיונות עליה לארץ ישראל:

 

“… בזמן שעיני כל ישראל צופים אל אדמת ישראל, והחרדים הרוצים לעלות,
אין מניחים אותם הכת השמאלית לבוא, ועל ידי זה מתרבה כוחם, ועלינו לעמוד על המשמר
וללחום מלחמת התורה, כי בעת כזאת הכל מתנהג על פי הרוב, ואין מסתכלין על אודות
משהו, רק רוב. ולמה אינכם מרעישין בבית הממשלה נגד העוולה שנעשה בזה, נגד העם
החרדי, אשר הם רוב מנין ורוב בנין האומה הישראלית… חוב קדוש מוטל עליכם איפוא,
לשחר דרך אשר יוכל איש חרדי לבוא לארץ” (“אות קין”, על פרשת מחדלי
ההצלה-אזלת היד ואטימות הלב של הנהגת הציונות העולמית והסוכנות היהודית בשנות
השואה והחורבן, למ. וזלמן).

 

הדרך ה”ציונית” – סלקציה – להגירה או להשמדה

 

בספרה “דרך בים – עליה ב’ בזמן השואה”, מביאה הד”ר דליה
עופר את מכתבם של חברי הוועד המרכזי ל ההסתדרות הציונית בפלובדיב שבבולגריה
(1939):

“זה עכשו אנו קוראים בעיתונות, על פי ידיעת סופרו של הטיימס בירושלים,
שהסוכנות היהודית שלחה הוראה לכל סניפיה באירופה לבל תשתתף בעליה בלתי ליגלית.
נדהמנו לקריאת הדברים האלה, ואין אנו יכולים לשער שיש בהם דבר של אמת. הלוא העליה
הבלתי ליגלית היא בשבילנו האמצעי היחיד, הביטוי היותר חריף, היותר נחוץ והיותר
נמרץ של הסיסמא ‘לא ניכנע’ אשר גם ההנהלה הציונית דוגלת בו.

“העליה הבלתי ליגלית היא הדבר היותר פופולארי והיותר מלהיב בשביל
ההמונים היהודיים. אין אתם יכולים לתאר לעצמכם, כמה כבוד ההנהלה, ואיתו יחד גם
כבודה של ההסתדרות הציונית ירד בעם, אם בזמן הכי קרוב לא תבוא באיזו צורה הכחשה של
הידיעה הנ”ל… שמא יש בדעתכם לדרוש את הפסקת העליה הבלתי ליגלית על מנת
לשמור על השדיול? אין אנו יכולים להאמין בשום אופן שתביאו חרפה ובושה כזאת עלינו.

“עליכם לדעת, שלא תהיה לנו אפשרות של עבודה ציונית אם לא תבוא הכחשה
לידיעה הנ”ל, שעל פיה הסוכנות היהודית היא נגד העליה הבלתי ליגלית….”.

 

“…. תמיד היתה זו דרכנו בציונות, בארגון העליה לארץ-ישראל, לברור
מעטים מרבים, אשר על כן, בוגדים היינו?” (חיים כהן, היוע”מ
“כחש”, בן הכט).

 

“.. ארץ ישראל אינה יכולה לפתור את בעיית יהודי אירופה…. מליוני
יהודים אלה אבק-אדם הם על גלגלי ההסטוריה ואפשר שיצטרך להיזרות ברוח, אין אנו
רוצים שינהרו לארץ ישראל, אין אנו רוצים שתל-אביב שלנו תיהפך לעוד גיטו בזוי”
(חיים ויצמן, new
Judea
סתו, 1937).

 

במאמר “שארית פליטה בדיוני הנהלת הסוכנות”, כותב יחיעם וייץ:

“העליה הסלקטיבית היתה ביטוי וסמל לתפיסתו של הישוב את תדמיתו העצמית.
העליה הסלקטיבית היא סמל לאליטה הקולטת אליטה מפני שאותה אליטה עונה על נורמות
חברתיות וערכיות מסוימות” (שם).

 

 

ועלילות דם ורדיפת יהודים

 

“… ההאשמות בענין רצח ארלוזורוב, והמאסרים התכופים לפני המשפטים
הקשו על החיים, כאשר נעצרנו, בעקבות רצח ארלוזורוב, וישבנו בבית הסוהר ביפו, היתה
רוחנו איתנה, על אף שסימה ארלוזורוב זיהתה את כולנו כ’רוצחים’. ישבנו בבית הסוהר
קבוצה בת 12 איש…” (עדות שלמה נוימן, “הננו סיקריקים” ליוסי
אחימאיר-שמואל שצקי).

 

‏ ה”מרתה וושינגטון” הגיעה ארצה, כשעל סיפונה 321 נוסעים, 11
בית”רים ו-310 חניכי “השומר הצעיר” ו”החלוץ” – חלוקה
“הוגנת”, על פי צרכיה של ה”סוכנות היהודית” שבדרך זו
“בנתה את המדינה”.

 

בתוך אחד עשר הבית”רים היה גם דני בית-המקדש, המתאר את דקותיו
הראשונות על אדמת הארץ הקדושה (“ייבנה” סיפורו של דני בית-המקדש, לעזרא
יכין אלנקם): “… לא יכלתי לעצור את התרגשותי והשתטחתי על הארץ, מנשק את
האדמה. בעודי שוכב כך… הפתיעה אותי חבטה קשה בגבי, ולאחריה עוד אחת ועוד אחת. תוך
דקות היה כל גופי חבול וזב דם ממהלומות אגרוף, חבטות-אלה ובעיטות מכאיבות שהונחתו
עלי מידי פרחחים צעירים…. גברתנים, שהבעת שנאה על פניהם…., תוך שהם מכים אותי
באכזריות, שמעתי אותם קוראים לעברנו קריאות גנאי, שהתקשיתי להבינן, אך היו מלים
שחזרו עליהן שוב ושוב, מלים שהדהדו באזני ומוסיפות לרדוף אותי עד עצם היום הזה:
‘פאשיסטים! פאשיסטים! אתם הרגתם את ארלוזורוב…’

 

“חברי נשאו אותי לבית חולים. שכבתי שם ששה ימים קשים וארוכים, כמעט
ללא שינה. כאבי הגוף והנפש הדירו שינה מעיני. באתי לארץ ישראל, בהחלטה לשכוח את
אירופה האנטישמית, אולם המכות שספגתי על אדמת ארץ ישראל, גרמו לי להעלות זכרונות
מרים מעברי…..”.

 

 

דני בית-המקדש

 

בשכבי בבית החולים בחיפה סיפרו לי שהמכים היו בחורים אלימים שהתארגנו
בראשותו של אבא חושי, עסקן “סוציאליסטי” בחיפה, וקראו לעצמם
“פלוגות האצבע”. שאלתי את חברי איך ייתכן שאנשים אלה יוצאים בהאשמה
כוללת כזאת על רצח ארלוזורוב, עד בטרם התבררו העובדות לאשורן. נעניתי שרצח
ארלוזורוב אינו אלא עלילת דם, להצדקת השנאה שבלבבות ערלים. עוד סיפרו לי, שבשביעי
של פסח תרצ”ג, לאחר כינוס בית”ר, צעדה לה לתומה תהלוכה של בית”רים
ברחוב אלנבי, רחובה המרכזי של “העיר העברית הראשונה”, כשלפתע הותקפו
בידי קבוצות מאורגנות של צעירים חברי ההגנה ותנועות הנוער החלוציות, באלות
ובאבנים, והתוצאה היתה מחרידה, יותר מכל הניתן להעלות על הדעת; עשרים וארבעה
ילדים, רובם בני שתים-עשרה עד ארבע-עשרה שנה, נפלו פצועים, זבי דם על הכביש. הסתבר
שרוזה כהן, שכונתה “רוזה האדומה” (אמו של יצחק רבין), שנמנתה על מפקדי
ההגנה באזור תל-אביב, היתה בין מארגני הפוגרום ועמדה בראש הפורעים. דבר זה הטריד
את מנוחתי, יותר מכאבי הגוף. השמעתי באזני חברי את חששי מן הצרות הצפויות לנו
בעתיד, מצד יריבינו הפוליטיים. מי שמסוגל לעלילת דם כה שפלה, אין מעצורים מוסריים
בלבו.

 

אסור לשתוק

 “ הם לא רצו למות. לטבוע בדמם. להישרף, הם רצו לעלות! לחמו על כל
רשיון עליה, על מקום בעליה הלא-לגלית. אבל
גדודי השליחים ביקשו מהם כסף בלבד. ואלה, האומללים, התפרקו בימי
מאורעות בארץ, מזהבם, מטבעות אירוסיהם וקידושיהם, מעגיליהם, משרשרות
זהב שקבלו בירושה, לידי המנהיגות, “למען הארץ“.

המנהיגות רצתה יהודים בלי כסף וכסף בלי יהודים.
יהודי העולה עם כסף עלול לשלח רסן מפיו. זאת לא אבו הם!
“עליה סלקטיבית”! מושג מופלא ואצילי בפי הפלבאים,
חצאי-האינטליגנטים. לא נלבקי ולא פרגה, ולא
שניפישוק. אלה יקלקלו את הנוף. מה ערך להם? למי צורך בהם? לכל
היותר יבנו עוד מרכז מסחרי, עוד שכונת בעלי מלאכה, עוד עיר ספסרית
כתל-אביב, עוד שכונה בורגנית כרמת-גן “
למי זה דרוש?! מה הן עשר כאלו לעומת דגניה אחת?!
“עליה סלקטיבית” מכאן, וסלקציה“ למשרפות ולבורות ההריגה…
מוכרחים לשכוח לגרמניה את המשרפות,
כי אחרת עוד עלולים לזכור גם לבן-גוריון ולשרת ולגולדה, להם ולעושי דברם,
לליפסקי ולסטיפן וייז, את חלקם באשמת ההשמדה.
למעשה שכחו. משכיחים. אני לא אוכל לשכוח. לא אוכל!
תועבת-ההפקרה של העם באירופה חייבת להיחקק בזכרון העם“.
(“מרבד
אדום”, אריה קוצר)