פסח התשע"ז – חג שמח וכשר לחו"לכם!

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500 באתר: פנייה לנשיאת ביהמ"ש העליון, מרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו *** רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו

* איילת שקד – כשלון ושחיתות * עוד על "נאציזם כחול-לבן" *  על האקטיביזם השיפוטי *

*** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! ***

אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


על החלטת הנתל"ש בעניין השופטת ורדה אלשיך (ב) האמנם צל"ש לנתל"ש?

שמחה ניר, עו"ד 11.06.2012 17:04
באין כאחד

באין כאחד


לא מיניה ולא מקצתיה!




לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו "לייק" ("אהבתי")

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

על החלטתו של נציב תלונות הציבור על שופטים, אליעזר גולדברג בעניין השופטת ורדה אלשיך, אשר "שיפצה" פרוטוקול של דיון בפניה, כדי לתת "רקע עובדתי" טוב יותר לתלונתה כנגד עו"ד רפאל ארגז, כבר דובר לא מעט, אבל כאן אני אדבר על מחיאות-הכפיים להן זכה הנתל"ש.

עו"ד אפרים נוה, יו"ר ועד מחוז ת"א בלשכת עורכי הדין, אפי נוה, אשר הגיש לנתל"ש את התלונה נגד אלשיך, אומר כי החלטתו של הנתל"ש "מילאה את ליבו גאווה". לדבריו, הוא לא היה בטוח שלגולדברג יהיה האומץ לתת החלטה שכזו, שכן "לחצים יש מכל הצדדים". בצד השבחים לאומץ ליבו של הנתל"ש, נוה מוסיף ומגדיר את ההחלטה כ"החלטה נכונה".

זה שההחלטה היא נכונה – על כך אין מחלוקת, בין משום שנוה היה גם המתלונן אשר תלונתו הוכרה כצודקת, ובין משום שהיא נכונה גם לגופה.

ובאשר ל"אומץ" – שאני. במקרה הזה צריך היה אומץ דווקא להחלטה ההפוכה: לנקות את אלשין מכל רבב. אומץ לעמוד מול לשכת עורכי-הדין, ומול דעת הקהל הכללית, אשר רואה בנתל"ש מוסד אשר תפקידו לחפות על השופטים. לא צריך שום אומץ כדי לפסוק לרעת שופטת אשר הכל אוהבים לשנוא אותה, וכאשר ישנן ראיות "חפציות" כנגדה (להבדיל מעדויות בעל-פה, שאפשר להאמין למי שרוצים).

לא, אני לא רוצה לומר כי גולדברג גילה פחדנות וכניעה ללחצי הרחוב, כי במקרה הזה לא הייתה לו שום ברירה, אלא להגיע לתוצאה אליה הוא הגיע, ובמקרים כאלה לא קיימת שאלה של "אומץ" או "מוג לב".

ומה בדבר חלקו של מוסד הנתל"ש?

לשר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן, יש רק מלים טובות על המוסד הזה.

פרידמן אומר:

"השופט גולדברג מונה לתפקיד בתקופתי כשר משפטים. זה דבר חיובי מאוד שיש לנו נציב תלונות הציבור על השופטים. זה הישג חשוב וכיום יש בקרה".

"ועם כל הכבוד", כמו שאומרים, האמירה כי "כיום יש בקרה" משמעותה היא כי בעבר לא הייתה בקרה (צ"ל ביקורת"), וזה חסר-שחר לחלוטין. הפיקוח על השופטים קיים מאז ומתמיד, אבל הוא היה בבחינת חי וקיים, אבל לא בועט.

הפיקוח על השופטים  קיים, לפחות "על הנייר", בכמה מישורים:

המישור הראשון הוא המישור הפנים-מערכתי: כאשר שופט אינו מתנהג כראוי, או אינו מתפקד כראוי, אפשר להזמינו ל"שיחה" עם נשיא בית המשפט שלו, עם נשיא בית המשפט שמעליו, עם מנהל בתי המשפט או עם נשיא בית המשפט העליון – הכל תלוי בנסיבות המקרה ובחומרתן.

ב"שיחה" כזאת אפשר לדבר על ליבו של השופט, למען ייטיב את דרכיו ואת תיפקודו, ואפשר גם להניח לו אקדח על השולחן, ולהזמינו "לפרוש על פי בקשתו" – הדרך הכי אלגנטית לפרישה מכובדת ושקטה.

המישור השני הוא הדין המשמעתי. סעיף 18 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, מונה את העילות להעמדת שופט לדין משמעתי, וסעיף 19 בו מונה את אמצעי-המשמעת שבית הדין מוסמך להטיל על שופט. הוראות-החוק האלה אין בהן שום חידוש, והן אינן אלא גלגול מחודש של הסעיפים 22 ו-22א' לחוק השופטים, תשי"ג-1953. אני מניח שכל אלה היו קיימים עוד לפני כן, אולי מימי המנדט הבריטי על פלשתינה (א"י), ואולי גם מימי השלטון העותומני בארץ, מי יודע.

המישור השלישי הוא הליכי הדחה, לפי סע' 7(4) לחוק יסוד: השפיטה, אשר מסמיך את הוועדה לבחירת שופטים (ולב"ש) להדיח שופט, ברוב של שבעה מתוך תשעת חבריה. הדחה של שופט בהליך הזה אינה בהכרח משום שהוא עבר עבירת-משמעת, ודי בכך שהוא לא מספיק טוב עבור המערכת.

בהליכים אשר במישור השני והשלישי, שר המשפטים הוא המוציא-ומביא העיקרי, וחוק הנתל"ש (חנתל"ש) לא גרע כהוא-זה מסמכויותיו של שר המשפטים. הנתל"ש, למי שעור לא יודע, אינו "נציב" (קרי גוף בעל סמכויות שלטוניות) אלא רק פקיד-מייעץ, אשר אפשר לקבל את עמדתו, ואפשר שלא לקבלה – בין לחיוב, בין לשלילה, וממילא כאשר מסיים הנתל"ש את בירורה של תלונה מסויימת, הנושא נוחת – אוטומטית – על שולחנו של שר המשפטים – ל"המשך טיפול".

ובמלים אחרות: שר המשפטים רשאי להגיש קובלנה משמעתית נגד שופט, או לפתוח בהליכים להדחתו לפי סע' 7(4), גם אם הנתל"ש לא מצא כל רבב בהתנהגותו של השופט, וכן רשאי השר שלא לפתוח בהליכים כאמור, גם אם הנתל"ש מצא שיש לעשות כן.

הנתל"ש – מוסד כושל, מיותר ויקר

מהו הדין כאשר שופט ניגש לכתיבת החלטה "עם כוונות זדון בלב"?

התשובה ה"קלאסית" היא תגיש ערעור על ההחלטה, אבל הערעור אינו רלוואנטי, משום שההתנהגות הפסולה "השתכללה" כאשר השופט "ניגש לכתיבת ההחלטה", דהיינו עוד לפני שהוא כתב את האות הראשונה, וזה אומר שהשופט הזה צריך לעוף, בלי קשר לשאלה אם ההחלטה שהוציא מתחת ידו היא נכונה או שגוייה.

ומה אומר על כך הנתל"ש? אנחנו "לא בוחנים כליות ולב". בדומהלכך הנתל"ש לא מברר גם תלונות על חוסר יושר אינטלקטואלי, או על עניינים אשר שורבבו שלא כדין להחלטה שיפוטית, ומה שנשאר לנתל"ה הוא כמעט ולא-כלום.

את החלטות הנתל"ש לא ניתן לתקוף בשום דרך שיפוטית, כי כך קבע החוק, אבל אין מחלוקת על כך שבהליכי משמעת – כמו בהליכים פליליים – המצב הנפשי של הנאשם (רשלנות, כוונה, זדון) הינו לחם-חוק יום-יומי, וזה הביא אותי להכרה כי ייתכן שיש צדק בדבר, ומוסד הנתל"ש מלכתחילה לא נועד אלא לעניינים קטנים, אשר אינם מצדיקים הליכי משמעת או הדחה.

ומה זה אומר? זה אומר שבמקרים חמורים, בהם השופט גילה כוונות פליליות, הנתל"ש לא רואה את עצמו מוסמך לטפל, וממילא שר המשפטים נשאר המוסמך היחיד לכך.

השאלה היא אם אנחנו בכלל זקוקים לפקיד-המייעץ הזה.

תחת הכותרת דמדומי הנציבה (ז): כמה זה עולה לנו? למעלה מ-40,000 שקל לכל תלונה הנמצאת כמוצדקת! ערכתי חשבון המבוסס על נתוני התקציב ועל התפוקה של הנתל"ש, והראיתי עד כמה יקר הוא בירורן של תלונות ע"י הנתל"ש. באתו מקום גם הצעתי חלופה למוסד הזה: מחלקה לחקירות שופטים בפרקליטות המדינה, בדומה למחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש).

למחלקה המוצעת אפשר לקרוא מחש"ף, כדי להבליט את חשיבות החשיפה לאור היום, שהוא, כידוע, חומר-החיטוי הטוב ביותר, ומי שהכינוי מחש"ף יוצר אצלו אסוציאציה עם מכשפות אומר לו אתה אמרת.

בראשות המחלקה הזאת הצעתי, במקום אחר, להעמיד בראש המחלקה הזאת את מיודענו שי ניצן, אשר דווקא תכונותיו הרעות הן העושות אותו מתאים-מכל לתפקיד הזה.

המחש"ף כמייתר את שלבי-הביניים

חוות-דעתו של הנתל"ש בעניין ורדה אלשיך, על 31 עמודיה, פורסמה ברבים עם הנחתה על שולחנו של שר המשפטים (ועל שאר השולחנות, כמתחייב מהחוק) – ומאז ועד כתיבתן של שורות אלה עבר שבוע ימים (לפחות), אבל שר המשפטים ומערכת המשפט גוררים רגליים, וממלאים את פיותיהם מים.

הם "לומדים" את החלטת הנציב, כאשר עו"ד אפרים נוה, המתלונן, אמר שהספיקו לו שעתיים לכך, אבל כאשר גוררים רגליים, כל התירוצים כשרים.

אילו התלונה הייתה מבוררת ע"י המחש"ף, חוות-הדעת המוגשת לשר לא הייתה תופשת 31 עמודים, אלא הרבה פחות, ומנהל המחלקה היה צולח, בפסיעות מדודות, את המסדרון שבין לשכתו לבין לשכת השר, מניח אותה על שולחנו של השר, עם המלצותיו.

השר, חופשי (בשלב הזה) מלחץ דעת הקהל ואמצעי התקשורת, היה מחליט אם לנקוט אמצעים כלשהם כנגד השופטת, ואם כן, הוא היה אומר: תכינו לחתימתי קובלנה משמעתית או תכינו לחתימתי פנייה לוולב"ש, ואם כך היו מתנהלים הדברים, תוך ימים ספורים ההליך בו בחר השר היה מוגש, והייתה מתפרסמת ברבים הודעת-הדובר על כך.

וזה אומר כי המחש"ף הוא כלי מהיר יותר, יעיל יותר – וזול יותר מאשר הנתל"ש.

ובחירתו/מינויו של ראש המחש"ף אינם כפופים להסכמתם של השופטים עצמם.

(המשך יבוא)

לפרק הקודם: על החלטת הנתל"ש בעניין השופטת ורדה אלשיך (א): המערכת נתפסה בלי שיעורי-בית

______________

לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו "לייק" ("אהבתי")

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה