*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


והיה כי תקראנה תאונה עם נפגעים

שמחה ניר, עו"ד 30.08.2011 21:37
מה לעשות, מה לא לעשות

מה לעשות, מה לא לעשות


למאמר הזה שני חלקים: האחד – מה לעשות או לא לעשות עד למשפט, והשני – איך להתמודד עם המתרחש במשפט *** גירסה מורחבת של מאמר ישן



לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו "לייק" ("אהבתי")

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

חלק ראשון: מה לעשות או לא לעשות לפני המשפט

א. איך להימנע מתאונה

ראשית חכמה – סעו בזהירות, אבל אנחנו לא מתכוונים לסיסמאות של המועצה למניעת תאונה, או לתשדירים של משרד התחבורה, אשר לא אומרים לכם כיצד לממש את הזהירות הזאת. מה לעשות עם הידיים והרגליים שלכם, כדי שהתאונה לא תקרה.

ובכן, כאשר אתם נוהגים, הסתכלו רחוק ורחב, חשבו רחוק ורחב, ושאלו את עצמכם כל שאלה אפשרית או בלתי אפשרית.

ואם התשובה היא "לא יודע" – הרפה מדוושת ה"גאז"!

כאשר המהירות פוחתת – ולא משנה באיזו מהירות אתה נוסע – הזמן העומד לרשותך מתארך. אתה "עוצר את אזילת-הזמן", והדבר הופך מצב קשה, או מצב "גבולי", למצב ברור, וכך עוזר לך לפתור את הבעיות הקשות ביותר.

יתירה מזאת: אם הרפית מוקדם מדוושת ה"גאז", נותרת לך יותר זמן כדי להניח בניחותא את כף רגלך על דוושת הבלם, וללחוץ עליה בעדינות, לפי הצורך: סימני-הבלימה שתשאיר, אם בכלל, יהיו קצרים בהרבה, והבוחן יגיע למסקנה שנסעת במהירות נמוכה בהרבה מזו בה נסעת בפועל – וזה תמיד יפעל לטובתך (מעבר לכך שחיכוך-הגלילה חזק מחיכוך-הגרירה, דבר האומר שכמעט-נעילה של הגלגלים תבלום את הרכב במרחק קצר יותר מאשר נעילה מלאה – סגולה לבטיחות בדרכים).

הכל, כמובן, בתנאי שלא "זימרת" יותר מדי בחקירה – ועל כך בהמשך.

ב. מה לעשות

אמצעי הזהירות שנקטת לא הספיקו, למרבה הצער, ואתה מסתבך ("מעורב") בתאונה, לא עלינו, ובתאונה נפגע אדם.

התקנות קובעות "מעורב", כי החובות המוטלות עליך אינך תלויות בשאלה אם אתה אשם, או אם היה מגע פיזי בין רכבך לבין רכב אחר, או אדם אחר. אפשר לגרום תאונה ולהרוג בני אדם, בלי מגע פיזי.

עצור מיד את הרכב במקום התאונה או קרוב אליו ככל האפשר, ואל תזיזנו ממקומו אלא אם יש הכרח להשתמש ברכב לצורך הגשת עזרה לנפגעים, או אם שוטר הרשה את הדבר. פינוי הדרך לצורך זרימת התנועה השוטפת אינו מעניינך, ומצדך שתיסתם כל העיר – את הרכב אתה לא מזיז.

עזור לנפגעים – כמידת יכולתך.

(א)     דאג למניעת כל נזק נוסף לנפגע;

(ב)     הגש לנפגע עזרה ראשונה שביכולתך להגיש על פי הכשרתך;

(ג)      הזעק למקום התאונה את שירותי ההצלה המקצועיים הנחוצים על פי נסיבות המקרה ובין השאר, אמבולנס, משטרה ומכבי אש (מד"א – 101; משטרה – 100, מכבי אש – 102);

(ד)     המתן ליד הנפגע עד להגעת שירותי ההצלה המקצועיים;

(ה)     אם אין אפשרות לפנות את הנפגע באמבולנס – דאג להעברתו ברכב מתאים אחר לתחנת עזרה ראשונה, לבית חולים או לרופא.

זכור כי אינך רופא ואינך חובש, ואתה יכול גם לגרום נזק, לכן אל תעשה מה שאינך בטוח כי נכון לעשותו.

החובה להושיט עזרה חלה גם על נוהג רכב העובר במקום תאונת דרכים שבו נמצא נפגע.

מסור את הפרטים האלה:

שמך ומענך;

מספר רשיון הנהיגה שלך;

מספר הרישום של הרכב שאתה נוהג בו;

שם בעליו של הרכב, ומענו,

לכל אלה:

שוטר;

אדם שנפגע;

נוהג רכב אחר המעורב באותה תאונה;

כל נוסע או אדם שהיה בחברתו של הנפגע.

והצג להם, לפי דרישתם, את אלה:

רשיון הנהיגה;

רשיון הרכב או תעודת הביטוח;

את תעודת הזהות שלך אם היא נמצאת ברשותך (ולפי החוק אתה חייב לשאת אותך אתך, באשר תלך).

אתה חייב להרשות להם להעתיק כל פרט הרשום במסמכים האלה.

הודע מיד ככל האפשר ובאמצעי הקשר המהירים ביותר לתחנת המשטרה הקרובה למקום התאונה על אירועה ופרט בהודעתך את אלה:

שמך ומענך;

מקום האירוע ומקום הימצאך;

ואם ידוע לך – מסור גם את שם האדם שנפגע ולאיזה מקום הועבר לטיפול.

כאשר מגיע למקום שוטר, נראה כי אין צורך להודיע דבר ל"תחנת המשטרה הקרובה ביותר".

ג. מה לא לעשות

אחד הגורמים הראשונים המגיעים למקום התאונה הוא – איך לא – המשטרה, דהיינו שוטר מזדמן, או מוזמן. לרוב השוטר הזה אינו בוחן-תאונות מקצועי, אלא השוטר הראשון הזמין בתחנה, או המצוי בקרבת-מקום לתאונה. תפקידו הבסיסי של השוטר הזה הוא "לשמור על היש", דהיינו לוודא הגשת עזרה ראשונה, לרשום את פרטיהם של המעורבים בתאונה, וכו'.

אם התאונה קשה, ויש גם נפגעים-ממש, רב הסיכוי שבמוקדם או במאוחר יגיע לשטח גם בוחן התאונות, אם כי ייתכן שהדבר ידרוש המתנה ממושכת במקום התאונה, אבל ייתכן מאוד שהשוטר אשר במקום ירשום פרטים, ויאמר לכם להתייצב בהקדם בפני בוחן-התאונות, ביחידת התנועה של המשטרה.

נניח שלא היו נפגעים, ורק לך נגרמו פגיעות קלות. אתה הולך לחדר-המיון, ושם מבקשים ממך את הכמה-מאות שקלים תמורת הטיפול – או אישור מהמשטרה (כדי שיוכלו לקבל את הכסף מהביטוח).

חשוב פעמיים לפני שאתה הולך, ביזמתך, למשטרה: ייתכן מאוד שאף אחד לא התלונן, והפנייה שלך היא זו אשר תביא לפתיחתו של תיק-חקירה. בעבר היו השוטרים משכנעים אותך כי "בגלל שריטה כזאת לא פותחים תיק", אבל כיום, בגלל חוק הפלת"ד (פיצויים לנפגעי תאונות דרכים) המשטרה חייבת לפתוח תיק, אפילו בגלל שריטה קלה.

אבל כאשר נפתח תיק, זה כמו צ'ולענט: אתה יודע מה אתה מכניס, לא מה אתה מוציא. ואם המשטרה תחשוב שאתה הוא האשם, אתה בצרות: פסילה מנהלית ל-60 יום, כתב-אישום, הוצאות הגנה משפטית (אלפי שקלים, לפי חומרת המקרה ולפי שוויו של עורך-הדין, בעיני עצמו), ואם תורשע – יש עונש, כולל פסילה, והכל בגלל שרצית לחסוך כמה מאות שקלים ...

אז מוטב, כאמור, לשלם לחדר-המיון, ולא להסתבך.

ד. הנפשות הפועלות

וכאן עלינו להתעכב רגע קט, כדי לוודא שאנו יודעים מהם תפקידיהן של הנפשות הפועלות במחזה הזה, והנפשות הן מחד – הבוחן המשטרתי ומאידך – אתה, המעורב בתאונה, אשר אמור להתייצב בפניו, ולמסור לו עדות ("הודעה").

המשותף לך ולבוחן הוא ששניכם אינכם מופקדים על חקר-האמת, אלא על שמירה האינטרסים שלכם.

האינטרס שלך הוא להגן על ה... שלך.

האינטרס של הבוחן הוא לבנות "תיק" אותו ניתן להגיש לבית המשפט, ולעשות זאת במינימום הזמן, שהרי למשטרה – כלכל גוף ממשלתי אחר – אין עודפי כח-אדם, וחוקרי המשטרה אינם יושבים בחיבוק-ידיים ו"מחכים ללקוחות", כך שאם הבוחן יקדיש יותר זמן לתיק אחד, הזמן יחסר לו בתיקים אחרים.

כיצד הבוחן יצליח "לבנות תיק" במינימום מאמץ? על ידי כך שהוא ידובב אותך, ויפסיק את החקירה בדיוק באותה הנקודה בה נראה לו כי הוא השיג את מטרתו – הכנת התיק לבית המשפט.

נניח שרצית להוסיף הבהרות, לומר לבוחן שהוא לא הבין אותך בדיוק – זה לרוב לא יעזור לך, ואם תרצה להוסיף הסברים, הוא יגיד לך כי "את זה תגיד לשופט". מאותה הסיבה הוא גם לא ייצא למקום התאונה (אם הוא לא הגיע לשם בזמן-אמת), ואפילו לא יזיז את ה... שלו לחצר התחנה, כדי לראות את רכבך, ו/או את כלי הרכב האחרים המעורבים בתאונה, על מנת להיווכח שלא אתה הוא האשם, אלא המעורב האחר.

מה עושים או לא עושים במקרה כזה – על כך להלן, אבל בינתיים עצה אחת, מיידית: מרגע התאונה אתה לא עושה דבר, ולא פותח את הפה בלי להתייעץ עם עורך-דין הבית שלך. החזק אתך את כרטיס-הביקור שלו, ועוד לפני שאתה מחליף מילה עם המעורבים האחרים, הוצא את האנטנה, חייג אליו, ושאל אותו מה לעשות, ומה להגיד לבוחן, אם בכלל. אם לא תעשה כך, אתה יכול לגרום לעצמך נזק בלתי הפיך.

כך עליך לנהוג גם אם השוטר-בשטח אומר לך להתייצב ביחידת התנועה: פנה אל עו"ד-הבית שלך, ונהג על פי הוראתו.

ה. מה עושה בוחן התאונות

ראינו לעיל כי האינטרס שלך הוא להגן על ה... שלך, ואילו האינטרס של הבוחן הוא לבנות "תיק" לבית המשפט, ולעשות זאת במינימום זמן ומאמץ, וכדי להשיג את מטרתו הוא יעדיף לדובב אותך, במקום לצאת למקום התאונה, או, לפחות, לחצר התחנה, כדי לבדוק את כלי הרכב המעורבים בתאונה, ולהשיג ממצאים אובייקטיביים, אשר אינם תלויים בעדויותיהם של המעורבים, אשר לכל אחד יש, כמובן, עניין לייפות את התנהגותו, ו"ללכלך" על האחרים.

מדוע בוחן התאונות יעדיף לדובב אותך? משום שיותר קל להרשיע אותך על סמך עדותך-שלך, מאשר על סמך עדות-מול-עדות בבית המשפט: אם אתה אומר שראית את הרכב האחר? בבית המשפט התובע יגיד כי הנאשם בעצמו מודה שהוא ראה את הרכב האחר, וזו רשלנות שאין כדוגמתה ... אבל אתה אומר שלא ראית את הרכב האחר? בבית המשפט התובע יגיד כי הנאשם בעצמו מודה שהוא לא ראה את הרכב האחר, וזו רשלנות שאין כדוגמתה ...

בפרק הקודם שמנו דגש חזק על מה לא לעשות, וסיימנו בכך שמרגע התאונה אתה לא עושה דבר, ולא פותח את הפה בלי להתייעץ עם עורך-דין הבית שלך, והשאלה הראשונה כעת היא מה לא תעשה, אם אין לך עו"ד-הבית, להתייעץ עימו.

חשוב ביותר: כאמר לעיל, אתה צריך לחשוב פעמיים אם ליזום את התערבותה של המשטרה. אתה להוט לדפוק את הנהג האחר, אבל אתה עשוי לסבך גם  את עצמך, ולפעמים רק את עצמך, משום שבוחני-התאונות יכולים להגיע למסקנה הפוכה משלך, דהיינו שגם אתה האשם, ואולי רק אתה האשם.

כיצד מערבים את המשטרה? בדרך-כלל ע"י פנייה לתחנת המשטרה. חשוב לציין כי אם הגיע שוטר למקום התאונה, והתערב באירוע, אפילו במידה המינימלית, יצאת ידי חובת ההודעה למשטרה, גם במקום שחובה כזאת קיימת, ומכאן ואילך כל פנייה שלך למשטרה היא בידיך בלבד, ורק האינטרס שלך הוא המכתיב לך אם לפנות או לא לפנות אליה.

אפשרות שנייה לערב את המשטרה היא ע"י פנייה אליה על מנת לקבל ממנה אישור על המעורבות בתאונה, לצורך פיצויים מחברת הביטוח, לפי חוק הפלת"ד (חוק הפיצויים לנפגעי תאונות-דרכים). כאשר אתה בא לחדר-המיון, הם יטפלו בך כיד הרפואה הטובה עליהם, אבל לצורך התשלום הם יבקשו ממך לפתוח את פנקס-הצ'קים – או להביא אישור מהמשטרה, ואז תוכל לקבל את הפלת"ד שלך.

אבל הפלת"ד מסתכמים לפעמים במאות שקלים בלבד, וגם אם מדובר בת'לפים, אפילו זה לא תמיד יהיה כדאי לך.

ו. והיה כי תתערב המשטרה

נניח שהמשטרה התערבה, בין ביזמתה שלה, בין ביזמתו של מעורב אחר, בין ביזמתך המטופשת (ראה לעיל), אבל כעת אתה במצב-דברים נתון, אותו אין להשיב.

נקראת למשטרה, למסור עדות באשר לתאונה, ונניח שהתייצבת שם בלי להתייעץ עם עורך-דין-הבית שלך. אתה מתבקש גם להביא אתך את רשיון הנהיגה, את רשיון הרכב, את תעודת-הביטוח, ואולי עוד כמה מסמכים – וזה המוקש הראשון: אתה בא ללשכת התנועה שמח וטוב לב, ומשוכנע בכך שאתה חף-מפשע, ואילו הנהג האחר הוא הפושע האמיתי, ולבקשתו של החוקר אתה מניח את התעודות על השולחן לפניו ... ופתאום – טראאאאאח!!! – מתברר שזה לא בתוקף, וזה לא בתוקף, וזה לא בתוקף ... בסוף המשטרה תשתכנע שאתה לא אשם בתאונה, אבל תחטוף כתב-אישום על נהיגה ללא ביטוח ו/או ללא רשיונות תקפים.

והמסקנה – כאשר אתה הולך לחוקר התאונות, אל תביא אתך את הרשיונות, כי לעולם אתה לא יכול לדעת מה הם ימצאו שם. אתה בהחלט יכול לומר לו לחוקר: הרשיונות בבית, באתי ברגל/באוטובוס, ואלה אינם תעודת-זהות, שאני חייב לשאת אותה בכל עת.

הדבר היחיד שאתה חייב להציג בפני החוקר הוא תעודת-הזהות שלך, אבל אם שכחת את התעודה הזאת, ייתכן שהם יסתפקו גם בפנקס-חבר של ההסתדרות, תעודת עובד של פזצת"א בע"מ, כרטיס מנוי לבריכת-השחייה המקומית (הכל עם תמונה, ואולי אפילו בלעדיה), ומה לא. בעניין הזה הם מאוד נחמדים אליך.

השאלה הבאה היא מה להגיד לחוקר, ומה לא להגיד. מיד נראה שהדבר הכי טוב הוא לשתוק, וכאן המקום להתייחס לזכות השתיקה.

ז. על זכות השתיקה ועל חקירה "תחת אזהרה"

כאשר הנחקר עדיין אינו בגדר "חשוד", הוא חייב לענות על כל השאלות חוץ משאלות אשר יש בהן כדי להפלילו. מהן שאלות שיש בהן כדי להפלילך? שאלה מורכבת, משום שגם השאלה אם היית נוכח במקום יכולה להיות בעוכריך, ולכן אתה יכול לומר על כל שאלה: כיוון שאני לא יודע אם זו שאלה מפלילה, אני מבקש שהות להתייעץ עם עורך-דין.

מאידך, כאשר הנחקר כבר בגדר "חשוד", אין הוא חייב לענות על שום שאלה.

המעבר הפורמאלי בין הסטאטוס של "נחקר סתם" לבין הסטאטוס של "חשוד" מחייב את החוקר להזהיר את הנחקר שאין הוא חייב לומר דבר (אחרת כל החקירה שלו לא שווה דבר), וזה מה שנקרא "חקירה תחת אזהרה".

כאשר החוקר אומר לך כי הוא עומד לחקור אותך "תחת אזהרה", נדמה לך שהשמים נופלים עליך, ושהוא הולך לתלות אותך "לצמיתות או לתקופה מסויימת", או, לפחות, לעקור לך שתי צפורניים כל שעה, עד שתואיל "לזמר" לו, אבל זה בסך הכל הגעת אל השלב בו אינך חייב לומר דבר.

ובמלים אחרות: כאשר החוקר אומר לך שהוא הולך לחקור אותך "תחת אזהרה", הגעת אל המנוחה, ולא כמו שהבריות חושבים.

ח. על האזהרה ה"מאוחרת", ועל "אין לי מה להוסיף"

לפעמים אתה נחקר בחקירה "רגילה", ואתה פונה לדרכך, אבל מאוחר יותר אתה מוזמן ל"המשך החקירה". לפעמים זו הזמנה תמימה, אשר מטרתה לעמת אותך עם עדויות נוספות אשר נגבו בינתיים, ולאמת דברים אשר העדויות עליהם חלוקות.

אבל לפעמים הסיבה היא אחרת לגמרי: אחרי שגבו ממך את העדות הראשונה, ולדעתם של החוקרים די בה כדי "לבנות תיק" כנגדך, הם צריכים להכשיר את העדות שלך מפני משפט-הזוטא, בו תטען כי העדות הוצאה ממך באמצעים לא-כשרים.

במקרה כזה הם מודיעים לך, כרגיל, שהם חוקרים אותך "תחת אזהרה", כדי להוציא ממך אישור ש"אין לך מה להוסיף" על העדות הקודמת ... בדרך-כלל הנחקר אומר את זאת ביזמתו, אבל אם יש צורך, החוקר כבר "יתמרן" אותו לכך.

לך זה נראה טריוויאלי: מה אני כבר יכול לקלקל? בסך-הכל לא הוספתי להם דבר על מה שאמרתי בחקירה הראשונה!...

אפשר להגדיר את זה כ"זכות השתיקה לעניים" ...

נדמה לך שלא הוספת דבר, אבל לאחר שהוזהרת שאתה לא חייב לומר דבר, ובכל זאת דיברת, אזי גם אם בחקירה הראשונה גבו ממך את העדות בדרכים לא-כשרות, את ה"אישור" נתת מרצונך הטוב והחופשי!

ט. על "שאלות-האמבוש" של חוקר התאונות

דיברנו לעיל על חלוקת-העבודה בינך לבין חוקר-התאונות, ועל כך שצריך להיזהר מאוד לפני שמערבים את המשטרה בתאונת-דרכים בה אין חובה לעשות זאת. עוד עמדנו על חשיבותה של זכות השתיקה.

כמוכן עמדנו על כך שאם, למשל, אתה אומר שראית את הרכב האחר, בבית המשפט התובע יגיד כי הנאשם בעצמו מודה שהוא ראה את הרכב האחר, וזו רשלנות שאין כדוגמתה ... אבל אתה אומר שלא ראית את הרכב האחר, התובע יגיד כי הנאשם בעצמו מודה שהוא לא ראה את הרכב האחר, וזו רשלנות שאין כדוגמתה ...

והשאלה שמציגים לי תמיד היא להגיד שראיתי, או שלא ראיתי?

התשובה היא: אל תגיד שום דבר, כדי שלא יוכלו "הוא בעצמו אמר, הוא בעצמו הודה ...". כדי שלא תיפול לאמבוש אותו מציב לך החוקר: שאלות אשר כל תשובה שתיתן להן תהייה בעוכריך.

או, למשל, שאלה "תמימה" עוד יותר: באיזו מהירות נסעת? גם זו "שאלת אמבוש" אשר צריך להיזהר ממנה: אם נסעת מהר זה "בלתי סביר בנסיבות העניין" (וכיוון שכך הווה, הרי התרשלת ...), ואם נסעת לאט – "היה לך מספיק זמן להגיב" (וכיוון שלא הגבת, או לא הגבת כראוי, גם אז התרשלת ...).

אתה צריך גם להביא בחשבון שאם המהירות שתייחס לעצמך תהיה נוחה להם, לא תוכל להשתחרר מזה לעולם, אבל אם היא לא תהיה נוחה להם, הם יגידו שאתה "לא אמין"...

ולכן אל תגיד מה הייתה המהירות שלך. או שתשתוק, או שתאמר "לא יכול להעריך".

עדיף שתשתוק, כי אם אתה פותח את הפה – מה שתגיד או לא תגיד יפעל רק לרעתך, לא לטובתך.

וזה מביא אותנו אל מימושה של זכות השתיקה.

י. על מימושה של זכות השתיקה

חקירה משטרתית דומה במידה לא מעטה לחקירת שבויים. לא רק זאת שאתה, במידה מסויימת, שבוי בידי החוקר, אלא שגם הטכניקה היא דומה: בהתחלה שואלים אותך שאלות תמימות, אשר לגביהן אין לך מה להסתיר, "כי החוקר ממילא יודע הכל", או שלגביהן אתה סבור שהוא לא יודע כלום, ועל כן אתה יכול "לעבוד" עליו.

כך או כך, מהר מאוד החוקר יראה לך שהוא יודע עליך ועל כל ישראל יותר ממה שאתה חושב, ושאין לך כל אינטרס, או תועלת, להסתיר ממנו דבר.

דא עקא, ברגע שהתחלת "לשיר", החוקר עובר בהדרגה לשאלות בעניינים עליהם הוא יודע פחות ופחות, ואתה לא שם לב איך, בהדרגה, אתה מתחיל "לספק לו את הסחורה" – דהיינו את המידע לו הוא באמת זקוק.

השאלה התמימה הראשונה של חוקר התאונות היא "האם נהגת ברכב". לך נראית השאלה הזאת כעניין של מה-בכך, אבל ברגע שענית לו על השאלה הזאת, עברת, למעשה, את נקודת האל-חזור, משום שאז תבוא השאלה המתבקשת הבאה: "ספר מה היה שם". לפעמים הוא יתחיל ישר באותה נקודה, ואז אתה במצב עוד יותר קשה, אם אתה מתחיל לספר, משום שאז באות שאלות "הבהרה" של החוקר, ואז יותר קשה לך לעבור "פתאום" ממצב "דיבור" למצב "שתיקה".

ואגב, תתפלא, אבל לא תמיד יש לחוקר הוכחה שאתה הוא זה אשר נהג ברכב, כך שהשאלה הזאת אינה רק "שאלת חימום", אלא גם שאלת-מפתח, אשר בלעדיה יכול להיות שאתה תזוכה במשפט.

או, למשל, האם היה אור ירוק ברמזור. אתה, מן הסתם, תגיד בטח-בטח, אבל החוקר יגיד לך שלא ייתכן, כי עד נייטראלי אומר שהיה אור אדום, וייתכן שזה רק "תרגיל", כדי לערער את הביטחון העצמי שלך, כדי שתגיד "אולי בעצם לא ראיתי", ואז, במשפט, התובע יגיד כי "הנאשם בעצמו הודה שאולי הוא לא ראה ...".

סייג לחכמה, אמרו חכמינו – שתיקה.

יא. על החקירה המשטרתית – הערות נוספות

עמדנו לעיל על היחסים הלא-שוויוניים בינך לבין חוקר-התאונות, על זכות השתיקה, ועל אופן מימושה של הזכות הזאת.

כאן נעמוד על ה"זנבות" אשר עוד נותרו לנו.

זנב ראשון: החוקרים לא כל כך יאהבו את השתיקה שלך. הם ינסו איתך בטובות, ינסו ברעות, ינסו בשיטת "החוקר הטוב והחוקר הרע". אחד "דורש טובתך", ורומז לך מה יעשה לך החוקר השני אם לא תדבר, ואילו החוקר השני יקרא לעוד כמה חוקרים שיעמדו סביבך ומעליך, ויתנו לך להרגיש חלש-חלש, וקטן-קטן.

הם גם "יסבירו" לך שתאונת דרכים זה "לא עניין פלילי", אבל זו שטות גמורה, משום שכל חקירה הנסבה על התנהגות לא נכונה הינה חקירה פלילית, אשר מטרתה להכין תיק פלילי לבית המשפט. גם עבירת חנייה היא עבירה פלילית. נכון שהמשטרה מנהלת את הרישום של ההרשעות בעבירות תעבורה בקובץ נפרד, אבל מבחינה עניינית פלילי הוא פלילי הוא פלילי.

כמובן שהם גם ינסו לשכנע אותך שכל מעייניהם אינם אלא ב"חקר האמת", אבל כבר בפתח הרשימה הזאת עמדנו על כך שהמשותף לך ולבוחן הוא ששניכם אינכם מופקדים על חקר-האמת, אלא על האינטרסים שלכם. אל תתפתה ל"חקר האמת".

זנב שני: לפעמים דווקא כדאי לוותר על זכות השתיקה, אבל את זה עושים רק כאשר אתה בטוח שהמקרה הוא חד-וחלק: פגעו בכך מאחור – לרוב אין לך מה להסתיר. הרכב האחר לא עצר ב"עצור" ופגע בך? אותו הדבר.

זנב שלישי: בכל מקרה של ספק – תשתוק, חבר, תשתוק!

תשתוק – כי השתיקה היא דבר "הפיך", ואילו הקשקשנות היא בלתי-הפיכה.

וזנב רביעי, שהוא גם הראש, ובכך אנו סוגרים את המעגל: עדיף בכל מקרה, להתייעץ עם עורך-דין אשר זה תחום התמחותו, משום שגם במקרים דומים, לכאורה, ישנם הבדלים דקיקים שאינם נראים בעין בלתי-חמושה (לעורך: נא לא לתקן לי!), ולעולם אי אפשר, באמצעות מאמר או רשימה, להעביר לקורא את כל האוניברסיטה.

יב. ההשלכות על לא-תאונה

כל מה שאמרנו לעיל חל גם על המגעים שלך עם שוטר-התנועה, אשר רושם לך דו"ח "רגיל": גם הוא רוצה לדובב אותך, כדי שבמשפט התובע יוכל לומר "הנאשם בעצמו אמר".

כך, למשל, אם אתה אומר לשוטר, "מצטער, אני ממהר להלוויה-אזכרה-חתונה-בר-מצווה", התובע יגיד כי "הנאשם בעצמו הודה שהוא ממהר להלוויה-אזכרה-חתונה-בר-מצווה"; ואם אתה תגיד "מצטער, לא הסתכלתי על הספידומטר", התובע יגיד כי "הנאשם בעצמו הודה שהוא לא הסתכל על הספידומטר".

בוודאי שצריך להיזהר מאוד ב"הודאות" מסוג "נסעתי רק 110-100 קמ"ש", כאשר מאשימים אותן במהירות גבוהה בהרבה, נניח 200 קמ"ש: במשפט יגידו שזו "ראשית הודאה" במהירות הגבוהה. זו שטות גמורה, משום שאפילו מה שהודית בו לא היה אלא הערכה בלבד, אבל ישנם שופטים אשר יקנו את זה, ויאמצו בלב-ונפש.

והעיקר: סעו בזהירות!

חלק שני: מה מתרחש בבית המשפט

א. וכעת – לבית המשפט

תמה החקירה, והחוקרים מעבירים את התיק אל התביעה, שם מחליטים אם להגיש נגדך כתב-אישום, אם לאו. ישנה גם אפשרות שהתביעה תחזיר את התיק לחוקרים לצורך "מילואים והשלמות", אבל זה חלק מהיחסים ביניהם, ולגביך כל הזמנה לחקירה נוספת מחייבת אותך לנהוג כפי שהוסבר לעיל.

אם אין נגדך אישום, אל תיכנס ללחץ, ואל תפנה אל לשכת/ענף התנועה כדי לברר מה קורה עם התיק. אל תעורר נרדמים, כי זה יכול להיות בעוכריך.

הוגש נגדך אישום – זה כבר בהרבה פחות נעים, במיוחד אם מאשימים אותך באחריות לתאונה, לפי חומרתה: תאונה ללא נפגעים או נזק; תאונת נזק-בלבד; תאונה עם נפגעים; תאונה עם חבלה-של-ממש; תאונה עם גרימת מוות (עונש מקסימלי 3 שנות מאסר); והכי לא נעים – תאונה שתוצאתה היא הריגה, דהיינו גרימת מוות ברשלנות גבוהה, רשלנות "פושעת" (עונש מקסימלי 20 שנות מאסר).

העצה הטובה ביותר לך כעת היא לפנות לעורך-דין הבית שלך, אם יש לך, או לחפש עורך-דין – לפני המשפט. אפילו לפני ישיבת ה"הקראה" (ראו להלן).

אם אין לך אמצעים, פנה אל הסניגוריה הציבורית, ואם לא תקבל שם את מבוקשך, התייצב בבית המשפט, לפי ההזמנה שקיבלת, ובקש מהשופט שימנה לך סניגור. לשופט ישנו שיקול-דעת נוסף על זה של הסניגוריה הציבורית, ובמקרים מסויימים – למשל: עבירת ההריגה – הוא חייב למנות לך סניגור, אפילו אם אתה לא חפץ בכך.

ב. ובבית המשפט ...

בבית המשפט אתה אמור להיות מיוצג, ולנהוג לפי הנחיותיו של עורך-דינך (כל עוד לא פיטרת אותו, ולקחת לך עו"ד אחר), ולכן, לכאורה, אנחנו יכולים כאן "לסגור את הבאסטה", אבל בכל זאת נוסיף כאן כמה הערות – כדי שתבין יותר טוב מה עורך-דינך עושה, וכדי שלא תבוא אליו בטענות כל הזמן (ובמיוחד אם הפסדת במשפט, שהרי עורך-דינך לא חותם על פסקי-הדין, אלא רק מביא לבית המשפט, בצורה הטובה ביותר, את דבריך-שלך).

ובכן, כפי שכבר אמרנו לעיל, במשפט שום דבר לא ברור-מאליו, והתביעה צריכה להוכיח את הכל – מאלף עד תו.

הדברים העיקריים שהתביעה צריכה להוכיח הם:

א.         שהרכב המסויים אותו בדק חוקר-התאונות הוא הרכב המסויים אשר היה מעורב בתאונה;

ב.         שאתה, הנאשם הוא זה אשר נהג ברכב המסויים הזה;

ג.          שהתרשלת בנהיגתך;

ד.         שיש קשר סיבתי בין ההתרשלות שלך לבין התאונה;

ה.         שהנפגע אכן היה אותו פלוני המוגדר בכתב-האישום כ"המנוח";

ו.          שה"מנוח" אכן מת;

ז.          שהמוות נגרם כתוצאה מהתאונה;

ג. ה"הקראה" בבית המשפט

המשפט פלילי נפתח ב"הקראה". ההליך הזה מטרתו המוצהרת היא לקרוא באוזניך את כתב האישום, ולשמוע את תשובתך: מודה או לא מודה. ואם מודה – במה מודה.

אבל מעבר למטרה המוצהרת ישנה גם מטרה סמוייה: לרחרח אחרי קו-ההגנה שלך, כדי לאפשר לתביעה להמשיך ולקיים את מנהגה לבוא למשפט לא מוכנה, ולשפר-עמדות לאחר מכן.

כעיקרון – עדיף למעט ככל האפשר בתשובה. הסתפק ב"לא מודה", ואל תיכנע ללחצים של השופט להבהיר במה אתה לא מודה.

ישנה כאן בעייה נוספת: גם הסירוב לענות על שאלה זו או אחרת יכול לתת לתביעה אינדיקציה טובה לקו-ההגנה שלך, אבל כדי להתמודד עם הקושי הזה כדאי לקחת עו"ד המתמחה בתת-תת-התחום הזה.

עוד על הבעייתיות של ההקראה ראו במאמר על חקירת הנאשם על ידי בית המשפט, בשלב ה"הקראה" (א): "שאלות הבהרה" מהן?

ד. האם הרכב המסויים הוא זה אשר היה מעורב בתאונה?

הפרט הזה לרוב הוא הפחות-בעייתי מבחינת בוחני-התאונות, כי הבוחן מגיע למקום התאונה, והרכב נמצא שם. ראינו כי ניתן להזיז אותו, על י הוראת שוטר, אבל זה לרוב לא קורה, אבל אם זה קורה, לבוחן עשוייה להיות בעייה, כי הוא חי על פי השמועה, ועדות-שמועה אינה כשרה בבית המשפט.

ה. האם אתה, הנאשם, הוא זה אשר נהג ברכב?

כאן כבר מתחיל הקושי של הבוחן, אם אתה לא סיפקת לו את הסחורה (דהיינו מילאת פיך מים). הבוחן הרי לא היה נוכח בזמן התאונה, ולא ראה אותך נוהג ברכב, וגם העדים שראו את התאונה לא בהכרח היו מודעים לכך שהם יצטרכו להעיד גם על השאלה מי נהג ברכב.

ו. האם אכן התרשלת בנהיגתך?

זו שאלה מורכבת, אשר יקצר המצע כאן מלהכילה. השאר אותה למשפטנים.

ז. האם יש קשר סיבתי בין ההתרשלות שלך לבין התאונה?

זה שאתה התרשלת – אולי! – עדיין לא אומר שהתאונה נגרמה בגלל רשלנותך, וגם זו שאלה מורכבת, אשר יקצר המצע כאן מלהכילה. השאר גם אותה למשפטנים.

והעיקר, כאמור: סעו בזהירות!

עדיף כלל לא להיות מעורב בתאונה, במשפט ובכל הטראומה שתישאר לך לכל החיים, מאשר לצאת זכאי ממנה.

ובנימה אופטימית זו נסיים, ונזכיר את אימרתו המפורסמת של לוי אשכול ז"ל: אני אף פעם לא יצאתי זכאי!!!

________

·         מאמר זה הוא הרחבה של המאמר והיה כי תקראנה תאונה, אשר פורסם לפני כ-10 שנים בהאתר של קימקא הישן

·         עוד לעניין זה: ספינת הדגל טובעת: על המשטרה כידידתו הטובה ביותר של הנאשם בבית המשפט לתעבורה

______________

לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו "לייק" ("אהבתי")

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה