לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

רקע כללי

במקביל לכך שאנו  מנתחים ומעריכים מה יהיה בעקבות נאום המדיניות של אובמה, ותגובת נתניהו, וכיצד נערך למצב שהוא חדש ומשמעותי לכל הדעות, חשוב שנחזור ונחשוב איך הגענו למצב הזה.

אנו נוהגים  להאשים את הערבים והפלסטינים, במצב אליו הגענו כיום, מצב ששורשי הנכבה נכנסו לתודעה הבין לאומית כמצב אשר דורש להעניק להם מדינה ולהיווצרות עם שתקרא האומה הפלסטינית.

אני גם סבור שעלינו להסכים על הפתרון של שתי מדינות לשני עמים אבל לא  כך, כאשר אנו נמצאים על מדרון חלקלק, ומידרדרים למצב בלתי נסבל ומסוכן.

כתוצאה מתגובות של אחרי הנאומים כבר אפשר להבחין, שממשל ישראל לא מקבלת באופן מלא את הקביעות שבנאום ברק אובמה, גם הפלסטינים לא מקבלים את בנאום נתניהו ואפילו רואים בנאום זה כהכרזת מלחמה. וממצב זה ייתכן ויהיה קפאון.

 כיום הפלסטינים מובילים ביוזמה, החל מהכרזה על מדינה עצמאית שתוכר על ידי מרבית מדינות העולם, ביצוע הפגנות המוניות ולא אלימות. המשך המאבק במדינת ישראל תוך ניצול הצלחה באמצעים משפטיים בין לאומיים, ובידוד ישראל כגורם כובש מדינה שכנה ובכך לגרום לדה –לגיטימציה ובידודה המוחלט בעולם, והכול לקדם את מטרותיהם כנגד מדינת ישראל.

קצת היסטוריה

את הסיבות למצב זה, ולא צריך ללכת רחוק לשורשי הסכסוך בינינו לבין הערבים, אפשר להתחיל בתקופת ערפאת אשר היה “הסטרטר” ליצירת התדמית של עם שגורש מאדמתו ואומה פלסטינית ללא מולדת וגזילת הקרקעות והכיבוש ללא קץ.

ואכן, נתחיל ביאסר עַרַפַאת, הוא היה ממנהיגי העם הפלשתיני וראש  הארגון לשחרור פלסטין  (אש”ף) החל משנת 1969 ועד מותו. כמו כן היה ראש הרשות הפלסטינית מיום היווסדה, הנהיג את השימוש בטרור, פיגועים ורצח שעל הרבה פחות מכך הנהגנו מדיניות חיסולים ממוקדים. הוא השתמש בטרור ככלי עיקרי במאבק נגד מדינת ישראל  ובמשך מרבית חייו הבוגרים, הוא החזיק את אש המאבק עם הפסקות כלשהן, והביא אותה לשיא בתודעה העולמית אשר לא ירדה מהסדר היום הציבורי.  הנהגת אש”ף הייתה לעובדה מוגמרת שהלכה ותפכה והכתה שורשים בקרב אומות העולם.

הכישלון שלנו – בהיסטוריה בעבר הרחוק והקרוב, לא מעט תנועות מהפכניות לא הבשילו כדי מימוש ונכחדו כאשר ראשיהם או הנהגתם חוסלו. הארגון לשחרור פלסטין, בראשות ערפאת, החזיק מעמד מ-1969 ,ומדינת ישראל לא הצליחה במשך זמן זה לחסלו, ויש להניח שהיו ניסיונות לכך, לו היו מצליחים לחסלו ההיסטוריה כנראה הייתה אחרת.

תוכניות האוטונומיה

ב-28 בדצמבר 1977 הציג ראש הממשלה דאז מנחם בגין בפני הכנסת, תכנית שלום על מנת לשים קץ למצב הלוחמה בין ישראל לבין מצרים. התכנית כללה החזרת הריבונית המצרית על סיני, ובהתעקשות הנשיא סאדאת, הוכנס סעיף הקובע, שההסכם יכלול  אוטונומיה מנהלית לתושבים הערביים ביהודה ושומרון וברצועת עזה. כאשר בחודש מאי 1979 הבהיר בגין בכנסת כי בתוכנית האוטונומיה כוונתו לאוטונומיה פרסונאלית ולא טריטוריאלית – היינו, מינהל עצמי לתושבים ולא לשטח. והכנסת כידוע אשרה את ההסכם השלום.

החלת האוטונומיה המנהלית על ערביי יהודה ושומרון ורצועת עזה, לא כללה הסכמה להקמת מדינה פלסטינית או ויתור על ריבונות ישראל בשטחים. יתר על כן, תכנית האוטונומיה שאושרה על ידי הכנסת נדחתה על ידי הפלסטינים ועל ידי כל מדינות ערב.

אך גם בכך יש לראות את  שורשי הכישלון. סביר להניח שאם ישראל הייתה עומדת על דעתה ועל רגליה האחוריות ולא הייתה מסכימה לאוטונומיה  והכנסת הייתה מאשרת את הסכם השלום עם מצרים ללא סעיף האוטונומיה , יתכן וגם כך היה נחתם הסכם שלום, או אולי נדחה ועניין השלטון העצמי והקמת מדינה פלסטינית כתוצאה מכך לא היה מתקיים, וודאי לא וצובר תאוצה. גם הארמנים הדרוזים והכורדים מייחלים זה שנות דור ויותר לאוטונומיה מוחלטת ולמדינה עצמאית וזה לא ניתן להם.

עובדה נוספת, ביוזמת השלום של יצחק שמיר ויצחק רבין בשנת 1989 הועלה נושא האוטונומיה מחדש: התכנית אמנם לא הזכירה את המלה “אוטונומיה” במפורש, אך דיברה על בחירות ביש”ע והקמת מועצה מנהלית. הנושא עלה בשיחות בין ישראל לפלסטינים במסגרת ועידת מדריד והוביל להפלת ממשלתו של שמיר, נוכח התנגדות מפלגות הימין להענקת אוטונומיה לפלסטינים.

הסכם אוסלו

לאחר ניצחונו של יצחק רבין בשנת 1992 נפתח משא ומתן בין ישראל לאש”ף שבעקבותיו נחתמו הסכמי אוסלו, בהם למעשה הוענקה לפלסטינים אוטונומיה גם לשטח, כלומר: ישות עם כל הסממנים של מדינה ריבונית שאמורה להיהפך תוך כמה שנים למדינה ריבונית דה-פקטו. רבים גורסים היום, שהסכם אוסלו היה טעות והיווה את זרע הפורענות ותחילת התהליך ליצירת מדינה פלסטינית עצמאית.

שנים לאחר מכן, עם פירוק היישובים ונסיגת צה”ל מעזה במסגרת תכנית ההתנתקות אותה הגה ראש הממשלה אריאל שרון, ניתנה לפלסטינים שליטה מלאה על שטחה של רצועת עזה וזאת הייתה תחילת המפנה להקמת המדינה הפלסטינית גם ביהודה ושומרון.

כבר במתווה  הנשא קלינטון, על דעת אהוד ברק, הוצגה תוכנית של מדינה פלסטינית עצמאית עם חיבור קרקעי ותת קרקעי  או עילי, המקשר עם רצועת עזה כדי ליצור גוש אחד קרי מדינת פלסטין.

לסכום

לאחר הסכמי אוסלו ירדה מסדר היום התוכנית להעניק אוטונומיה פרסונאלית לפלסטינים, ואת מקומה תפס הרעיון של שתי מדינות לשני עמים. כעת, בעקבות עליית בנימין נתניהו והליכוד לשלטון, מנסים בימין הקיצוני  להחזיר את הגלגל לאחור, לימי האוטונומיה, אך נראה שזה מאוחר מדי.

להערכתי האישית, ויש לי לא מעט שותפים לכך, כיום הקמת מדינה פלסטינית עצמאית פסגת חלומותיהם של הפלסטינים, כך או אחרת, וחזרה לגבולות 67 עם תיקוני גבול מזעריים, היא עובדה מוגמרת וזאת לאור הנסיבות והכישלונות בעבר מצדנו, שהביא אותנו למצב זה, ואת הקרב הזה למעשה כבר הפסדנו.

אך לאור כל זאת יש לראות את המציאות כפי שהיא, להפסיק את היריבות המפלגתית וליצור ממשלת אחדות חזקה שתקדם את פני הצונאמי המדיני ותעשה את המיטב לבני עמנו. זה מאבק ממושך שלא רואים את סופו גם אם ייחתם הסכם שלום.

במצב הנוכחי, הייתי מציע ללכת לבחירות כלליות כדי שתיבחר ממשלה חזקה ,אשר תהווה ממשלת חירום לאומית ותקבל את המנדט מהעם להתמודד עם המצב הלא פשוט.

גרשון אקשטיין מרעננה, סופר ופובליציסט

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש