שבתאי עזריאל, מהנדס תעשייה וניהול, החל את המאבק הציבורי הגדול שלו – קרב חייו, אם תרצו – בשנת 1996, כראש עמותת נמר – נפגעי מס רכוש. עזריאל נדרש לשלם מס רכוש על מגרש אשר לא יכול היה לבנות עליו, כך שלמעשה המדינה הפקיעה את רכושו בהדרגה, כמו פרוסות סלאמי – והוא לא היה היחיד.

במהלך מאבקו נאלץ עזריאל לראות את בית המשפט “מבפנוכו”, וזה הוסיף לא ממד נוסף על יחסי האזרח והרשויות במדינת ישראל.

כך, למשל, במהלך דיון בבג”ץ בעתירתה של עמותת נמר להורות למדינה להוציא שומות-אמת, כחוק, במקום השומות המנופחות והמופרזות שסופקו ביודעין לנישומים, אמר לו השופט מישאל חשין, גודע-הידיים המפורסם, כי הוא, חשין, “אינו יושב בבית המשפט העליון בכדי לדון בכל עוולות המדינה”. האם חשין ישב שם (היום הוא כבר בדימוס) לדון רק בחלק מעוולות המדינה (50 אחוז? 17 אחוז?), או שהוא בא לשם רק כדי לחמם את הכיסא, ולראות את ההמונים קדים לפניו ומשתחווים לו?

אני, לעומת זאת, שמעתי מישאל חשין אחר: צעיר (35), מרצה בפקולטה למשפטים, אשר מתריס כלפי שופטי ביהמ”ש העליון כהאי לישנא: אל תתעלמו מטענות, אל תצפצפו על בני-אדם!

מה שקרה לחשין לאחר מכן תואם את מה שהוא אמר לעזריאל, כמעט 30 שנה לאחר מכן: חשין כבר לא צעיר, לא תוסס, לא מתריס – ועושה כשופט בדיוק את מה שכנגדו הוא התריס בצעירותו. אבל אם – גם כיום – תזכיר לו את ימי צעירותו, או תייחס לו צביעות, הוא יקפוץ על רגליו האחוריות, ויתריס כנגדך: באיזה סגנון אדוני מדבר!

בספר (354 עמודים) שלושה חלקים, וקרוב למאה פרקים: מבוא, מס רכוש ומערכת המשפט, אולם, כעולה משמו של הספר, עוולותיה של מערכת המשפט אינן מסתפקות בכ-260 מעמודי הספר המוקדשים לה ספציפית, וגרורותיהן פולשות גם אל שאר חלקי הספר – “כמו בחיים”.

עד כמה הכלים שלובים המה ניתן ללמוד מהפרק כך בג”ץ החריב את השירות הציבורי (עמ’ 275), הפותח בהקדמה הזאת:

אהרן ברק אמר בכנס אילת: “אם פקידי ממשלה יתפקדו כראוי, ירד מספר הבג”צים”. אמרו זאת לפניו גם מאיר שמגר ואליעזר גולדברג. הבנתם?! אז מדוע כמעט 100% מהעתירות נדחות אם הפקידים אשמים במרביתן?! מה בעצם תפקיד בג”ץ? וכך במשך השנים למדנו, שהדרך לקדם עניינים אינה באמצעות החוק והמשפט אלא בסיוע קשרים ומעטפות.

והמסקנה המתבקשת: מי שאשם בחורבנו של השירות הציבורי הוא דווקא הבג”ץ, עם הסלחנות שלו למשרתי הציבור.

מרתק גם הפרק משפח במשפט – הטעיות הפרקליטות (עמ’ 241), אשר מביא דוגמאות רבות למה שכל העולם מכיר: המדינה באה לבית המשפט, ומשקרת במצח נחושה.

ואחרי כל אלה, מה הפלא שסיכוייך, האזרח, לקבל מעובדי הציבור את מבוקשך שואפים לאפס?

לא אסיים בלי שתי הערות-ביקורת שיש לי על ספרו המאלץ של חברי, שבתאי עזריאל.

הראשונה (וגם אמרתי לו את זה): כאשר כותבים פלייטון (ולא חסרים כאלה בספר) – אפשר לסמוך על הקורא כי יבין שזה פלייטון, ולא צריך “להסביר” לו שזה פלייטון.

והשנייה – חסר לי מאוד מפתח עניינים ושמות. הספר משופע בשמות אמיתיים, אבל מי שרוצה לחבר את הקצוות, לא תמיד מצליח.

רוצו לקנות!

________

לפרטים נוספים על הספר, כולל תוכן העניינים, באתר המחבר