הקצבים The butchers

הקצבים The butchers


19.01.2009 22:22
הקצבים   The butchers


I imagine someone confessing with a filmy gaze in fading-out dream:

In Gaza – 100,000 civilians were uprooted from the walls of their collapsing houses, 100 severed bodies found so far amidst the mess of the wreckage, added to the hundreds of Innocents cut-down by the enchanting bloody pathways I paved with the joy of humanitarian crimes against humanity. Ho, I am drunken by the curl up of glowing sparks of white phosphorous I hurled upon densely populated areas, singing to the Devil a new song amidst the smacks of Osmosis into the living flesh of abundance of Tungsten and carbon fibers from advanced dime bombs (dense inert metal explosive



אני מדמיין לי מישהו מתוודה במבט מצועף בחלום נמוג:

 

“בבית”ר שצמחתי בה זאת למדתי:  מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח. אבל, נסיך שכמוני, אני עולה כיום על מלמדי וזאת תורתי: מה שלא הולך בשפריץ אחד של דם, רץ בנהרות של דם. רק כך, שיננה ברית הביריונים; קיר ברזל, היטיפו אבירי המסדר החום. אבל אצלי – מה זה קיר אחד, יש רבבות קירות מתמוטטים. בעזה – 100 אלף איש נעקרו מקירות בתיהם הצונחים להם, 100 גופות מבותקות שנימצאו עד כה במבולקת ההריסות. התווספו למאות החפים מפשע  שניגדמו בנתיב הדמים המרהיב שפילסתי בחדוות הפשעים ההומניטריים נגד האנושות. הו, שיכור אני מהתאבכות גיצי הזוהר של הזרחן הלבן שהיטלתי על ריכוזי אוכלוסייה צפופים, שר לשטן שיר חדש בינות איבחות הפעפוע לבשר החי של שלל סיבי הטונגסטן והפחמן מפצצות ה-dime  (dense inert metal explosive)  המתקדמות שהיטלתי   http://www.independent.co.uk/news/world/middle-east/tungsten-bombs-leave-israels-victims-with-mystery-wounds-1418910.html


כן, אתרוג-זרחן כמוני, רק כשאני “שמאל” אני יכול. בבית”ר שרנו על טרומפלדור, אבל דבר אחד חשוב למדתי אז: מה שזוכרים כולם בסוף הוא “טרומפלדור היה גידם”. הגדימה היא הדבר האמיתי כאן למי שמבין בעניין דבר או שניים. ואת תורת הגדימה רבתי, הפצתי דרך רשתות הטלויזיה הבינ”ל ביולי-אוגוסט  2006 – גדימת אלפי אזרחים וביתוק תשתיות לבנון. וכיום בעזה. ואודי-חמודי, ציפורה, כן כן, כו_לם שותפים לחזון העצמות הגדומות. הנה מה טוב”.

 

והנביא יחזקאל תמה: “התחיינה העצמות האלה?  הנבא אל הרוח, הנבא, בן אדם”.  אבל לא, רוח העיוועים לא צלחה וצר.   כמו כל פעלול, כמו כל פעילות קודחת שהיא ניסיון לחולל אפקט מרשים ולא מדיניות, האפקט, מתועב ככל שיהיה, מוגבל רק לזמן ביצועו. וגם כאן  עולם חזר למנהגו, ויתרון המנדטים בתקופת הגדימה והטבח התאפס מייד עם הפסקת האש  http://www.politico.co.il/article.asp?rId=807 . זרקת שעשועי דם ומנגל בשר קניבליזם להמון? ניגמרו השעשועים, וההמון חזר לסורו. רק שנתיב הדמים שפילסת נשאר בראש חוצות, וכיום מדברים על חקר הפשעים נגד האנושות, על צווי מעצר ברבות מהמדינות כנגד אדריכלי מדיניות הגדימה והפשעים ההומניטריים, כנגד פוליטיקאים ישראלים וראשי האליטה הצבאית. ניתן לאמר שמישהו היטביע כאן אות קלון, אולי לדורות. את המחיר נשלם כולנו.

 

וכן, פליטי עזה היו קורבן שווא.  במשבר הכלכלי האחרון הצטמצם ערך הנכסים שבידי שדרת ההגמונייה בישראל  ב-54%

http://www.news1.co.il/Archive/001-D-186880-00.html?tag=22-44-03  והם מתעלים את זעם ההמון הפרוע בישראל (ניפגעי הצטמצמות המשאבים, הרעב, העוני, השוד הצרכני) – כלפי תאוות הרג ופרע דמים לשמו. 

 

יש להבין: בישראל יש חלוקת עבודה בין הפוגע ואידאולוג הפגע, התועמלן.

הפוגע – מנשל, מפקיע, רוצח, מבצע מעשי שרירות נוראים בכוח עדיפותו באמצעי לוחמה ואלימות.

ואילו אידאולוג הפגע: נובר אחר ביטויי זעם של הניפגע, נובר ונובר.

ומשמצא – הוא מפנה לדברים זרקור וזועק את זעקת הקוזק הניגזל, או קורע את בגדיו כפי שהכוהן הגדול כייפא שחיפש עילה לצלוב את ישוע, היצליח לחלץ ממנו דיבוב “מרשיע”. “אויה, ראו כמה הם שונאים אותנו, שינאת יהודים לשמה… ראו פסוק מז’  במצע החמאס”….


זהו גמביט  איזבל בפרשת כרם נבות:

נבות מקורבן באמצעות העללה ודיבוב כזב למען גחמתה של איזבל ותשוקתה לנכס את כרמו. שיטת הקירבון שמתאר המקרא מופעלת כך:

האיש רוגז בשל השרירות שברצון לנכס את כרם אבותיו. בארוע כלשהו לאחר האקט הראשוני הפרובוקטיבי, “מנפחים” אותו, כלומר מושיבים אותו בראש הציבור.

“בני בלייעל” המזומנים לקרבתו “מחממים אותו”, בדברם על שרירות אחאב בענינו. ואזי “מדובבים” אותו, או מדווחים תוך כזב על דבריו כנגד המלכות.

יוצא שעוול אחד (הרצון והכוונה המוצהרת לנכס) משמש מנוף לעוול נוסף – ניצול רוגזו של הניפגע על מנת לחלץ ממנו דיבוב  כנגד המלכות.

יש לשים לב שגם אם מדובר בעדות שקר, היא “אמינה”, שכן הנוכחים סבורים מעצם הסיטואציה וטיבה כי היתה לו “סיבה” מצויינת לרגוז.

יוצא שפגיעה מקרבנת אחת מובילה לקירבון נוסף (“עכשו הוא בוודאי שונא את איזבל ולכן יש להענישו”).

 

וכאן נאמר בפה מלא: זכותו הכמעט יחידה של קורבן הנישול, ההפקעות, הכיבוש, היא לשנוא (לפחות זמנית) את המנשל והפוגע. אתה פוגע בהם במעשים, יוזם מעשי נישול ורצח. והם – מביעים את זעמם במילים.

מילות תגובה למעשים שהדעת אינה סובלת. מעשים מול מילים.

אבל נישלת? – פצה במקום לרצוח, ואל תעורר בפראות חסרת גבולות, גזל, שוד, הפקעות, טבח, פרובוקציות מחוצפות והתממות פורעת וצינית – אל תמשיך ותעורר זעם רצחני כלפיך מצד מאות מליוני אנשים.

שהרי מטבע אנוש הוא שאדם מנושל ומושא התעללות נימשכת לא ממש יאהב את משביקו, לפחות עד שלא יתנצלו בפניו על עוולות היסטוריות ויפצו אותו – שהרי הזעם הרצחני הוא תגובה אנושית וארצית להשבקה ארצית מאד מהקיום הארצי, שעליה יש לפצות את הקיום הארצי, ולא לגדוש עוד ועוד את גבולות הפרע תוך שיאנות רצח ונישול חדשים שוב ושוב.

 

 

 

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר