*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ, דונלד ג'יי נתניהו, עושים שלום ***

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: לנשיאת ביהמ"ש העליון, מרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! ***

אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


דרך רבין ומורשתו: פרולוג לספר חדש, הזמנה להטיל ספק – המאמר ה-2500 בהאתר של קימקא

ד"ר אורי מילשטיין 20.11.2008 00:34
דרך רבין ומורשתו: פרולוג לספר חדש, הזמנה להטיל ספק – המאמר ה-2500 בהאתר של קימקא


המחבר פרסם בעבר שני ספרים על רבין: 1. תיק רבין איך תפח המיתוס, 2 תיק רבין – מיתוס ושברו. שני הספרים אזלו, והכוונה כעת היא לאחד את שני הספרים לספר חדש: "דרך רבין ומורשתו". החומר הקודם משוכתב בתוספת חומרים חדשים. מובא כאן הפרולוג לספר החדש *** המאמר ה-2500 באתר



 

..

 

פרולוג:

הזמנה להטיל ספק

אפילו לולא ידענו שרבין ברח משדה הקרב ב-20 במאי 1948, שהוא הודח מכל תפקידיו המבצעיים במלחמת העצמאות, ושהוא קיבל שוקים חשמליים בבתי חולים לחולי נפש, במאי 1967, גם אז חייבים היינו לנהוג לפי הכלל שקבע מבשר החשיבה המדעית המודרנית, הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט: "אני חושב [מטיל ספק], משמע אני קיים"(Cogito Ergo Sum) . ומי שאינו מסתפק בדקרט, אותו נפנה לסיסמת האקדמיה למדעים (החברה המלכותית) של לונדון, שנוסדה בשנת 1661: "אל תאמינו לדברי איש" (Nullius in verba) מסתבר שאנשים רבים מתיימרים בפומבי להשתייך לתרבות הספק ואפילו מתפרנסים ממנה וזוכים בפרסי הצטיינות, אך כשהנושא נוגע למושא אמונתם ולבבת נפשם הם צוללים באפס זמן לעידן הקדם מדעי. אני, בכל אופן, אינני מאמין לעדותו של שום אדם, בייחוד אם הוא איש שררה, בייחוד כשהוא מעיד על עצמו ועל תפקודו, בייחוד אם הוא שרת את יצחק רבין והיו לו טובות הנאה ממנו[1], בייחוד אם ממשיכות להיות לו טובות הנאה מעדותו[2]! כל עדות דרוש לבדוק בזכוכית מגדלת. הבדיקה תגלה תמיד סטיות שעתים רחוקות מן הנאמר במאה ושמונים מעלות.

מאחר שיצחק רבין השפיע יותר מרוב הישראלים על שרידותו של כל אדם בישראל ועל שרידותם של כל ארגון חברתי ושל כל מוסד כלכלי בישראל, ונסיבות רציחתו חיזקו את השפעתו עד כדי הפיכתו לאל, ומאחר שתהילתו הציבורית הייתה בתחום הביטחוני – אבדוק את הביוגרפיה הביטחונית שלו כפתולוג, מתחת למיקרוסקופ, ובעזרת אזמל מנתחים חד. גם מעריציו ובהם חברי הטובים ביותר וגם מבקריו (שהרי אין בישראל אנשים שהם אדישים כלפיו), מוזמנים להטיל ספק בכל מה שידוע ומקובל ומובן מאליו, לכאורה, על האיש המורם מעם, שרומם עוד יותר לאחר הירצחו, כמוהו כישו הנוצרי, שבמותו הגיע לשיא פועלו. יהיה בזה מן המועיל אפילו כניסוי אינטלקטואלי. הקוראים מוזמנים גם להטיל ספק בכל טיעון שלי, גם לנסות להפריכו, וגם לשאול את עצמם, האם ביסס המחבר את טיעוניו. סביר להניח, שאחדים מכם ימצאו פרכות בדברי. מי שיתעלם מהם יעשה עוול לעצמו ולתרבות בישראל.

 

1.     מאחֵד ירושלים ועושה השלום

 

בתודעתנו הלאומית, עד שהקים את ממשלתו בשנת 1992, היה יצחק רבין בעיקר מאחֵד ירושלים בששת הימים ולא מרדכי גור, או עוזי נרקיס (שגם להם היו יומרות לתואר הזה). רבין זכה למעמד הנישא, כשם שבמורשת היהודית, יהודה המכבי הוא משחרר עיר הקודש; וכשם שדוד המלך הוא שכבשה, ולא יואב בן צרויה, שפיקד על הפעולות בקו הדם. ברטולד ברכט ביקש להעניק כבוד לטבח שהאכיל את היוונים במסע להודו, אך בזיכרון האדם רק אלכסנדר מוקדון מורם באותן מערכות מעם. בעולם התודעה והתדמיות, הראש הוא נציגם של שאר האיברים. לכן, תואר של גוף שלם מוענק לראש ולא לירכיים.

יצחק רבין פיקד, לפחות רשמית, על צה"ל במלחמת ששת הימים, וזכה בכל הקופה של ההימור ההיסטורי ההוא – אפילו אם אשכנע את קוראי ספר זה שהוא לא תפקד כלל במלחמה, לא שלט בגייסות, ואפילו לא שלט בעצמו. רבין זכה בקופת 1967, והיה לכוכב עליון של ישראל. לכן, היה ראש ממשלתה ושר הביטחון שלה עד הירצחו – כפי שדוד בן-גוריון זכה בקופת הקמת מדינת ישראל, אולי גם משום שהרמטכ"ל יעקב דורי, עקב מחלתו, כמעט שלא תִפקד כמצביא במלחמת העצמאות, ובן-גוריון, מלבד היותו ראש הממשלה ושר הביטחון וקברניט היישוב והמדינה, היה גם מצביא המלחמה. ההתרחשויות ההיסטוריות הגדולות מעניקות למינוי הארגוני המקרי, והבלתי מוצלח לעתים קרובות, מעמד-על בלתי הפיך.

מאחֵד ירושלים הוא התואר הנעלה ביותר, שאליו יכול להגיע מדינאי ואיש צבא בעם ישראל – אולי יותר ממשחרר ומכובש. הוא ששחרר את קפיץ התקווה המשיחית בעם היהודי אחרי מלחמת ששת הימים, וזאת, למרבה האירוניה – במשגים ובמחדלים שלו. מבלי שהבין את המציאות שאליה נקלע, הניע יצחק רבין את ההתפתחות שבה נוסד גוש אמונים, ובה נהייתה הלאומיות המשיחית היהודית העכשווית למרכיב תרבותי מרכזי בעם היהודי ובחברה הישראלית.

כדוד בן ישי וכיהודה בן מתתיהו, כך פיקד יצחק רבין על צבא הישועה, שכבש את מדבר סיני, את רצועת עזה, את יהודה, את השומרון ואת רמת הגולן. הוא הרחיב את גבולות הארץ אולי יותר מכל כובש עברי, שקדם לו, וכך התקרב אל גבולות ההבטחה בברית בין הבתרים (בראשית, פרק ט"ו). היותו בתודעה הלאומית היהודית, כמעט במעלה אחת עם דוד המלך ועם יהודה המכבי, העניקה לרבין, כאמור, מעמד, שלא ניתן כמעט לקעקעו בציוויליזציה הנוכחית. זאת כתונת-הפסים שלו, ולכן כל האחים וכל היריבים כאחד, לא יוכלו כנראה לסלקו מעל במת גורלו; אלה מחלפות שמשון שלו, שהרצח קיבען. אך שלא כשמשון הגיבור, לא נמצאה, עד כתיבת שורות אלה, דלילה (הספק התנ"כי), שתצליח לנשלו מתהילתו ומעוצמתו, חרף הניסיונות הרבים בעבר (וגם של כותב השורות הללו), לעשות זאת. התואר, מאחֵד ירושלים, מקודש בעיני היהודים, אף חילוניים, אף אפיקורסים. יצחק רבין הוא כזה בעיני המאמינים בדת הצבא, שאת מצוותיה מקיימים, ובעקרונותיה מאמינים רובם של בני האדם, בין אם הם מודעים לכך ובין אם לא. בדמותו של איש קדוש לא ניתן לפגוע, אלא אם כן תתבטל קדושתו, והוא יתגלגל להיות משיח שקר, למשל אם וכאשר תימסר מחצית ירושלים מרצון לשלטון פלשתינאי כסעיף בהסדר מדיני.

הוכחה, עד כמה שהמיתוס של רבין, לא היה פגיע: בשנת 1988 העדתי, כאמור, כעד הגנה, בבית-דין צבאי במשפט של רוני אלמוג, שברח ממחבל פלשתינאי ב"ליל הגלשונים" (1987). אמרתי, שרבין ברח משדה הקרב ב-20 באפריל 1948, בהיותו מפקד חטיבת "הראל", ומוטב לצה"ל לטפל בו ולא בחייל, שלא סיים אפילו טירונות. יצחק רבין, שר הביטחון דאז, ומקורביו, סירבו להתייחס להאשמותיי. הציבור הרחב, לרבות חברי האליטות האקדמיות והביטחוניות, כלל לא הגיב. מאוחר יותר, היו מי שהתייחסו אל טיעוני כאל קוריוז תפל, המלמד משהו על אומרו, ולא אומר דבר על המפקד שברח. במערכת הבחירות הכלליות לכנסת בשנת 1992, העלה מטה הצעירים של הליכוד את הטיעון הזה שוב, כדי לפגוע בתדמיתו של מנהיג מפלגת העבודה. באו צעירי הליכוד לקלל, ונמצאו מברכים. ראש הליכוד וראש הממשלה, יצחק שמיר, הסתייג בפומבי מהטיעון, וכמוהו נהג גם איש המפד"ל וגוש אמונים, חבר הכנסת חנן פורת. אולי דווקא העלאת הטיעון הזה, על-ידי צעירי הליכוד, העלתה את קרנו של רבין בעיני הציבור הרחב, וסייעה לניצחונה של מפלגת העבודה בבחירות, כיוון שכל הפוגע במאחד ירושלים, פועל כבלעם: בא לקלל ונמצא מברך. רבים הגיבו אז באמרם: רבין הוא אנושי – פעמים רבות הוא הסתער בראש פקודיו על האויב אך היו לו גם משברים. כשהם התבקשו לציין פעם אחת שרבין הסתער בראש אנשיו הם התייחסו לדברים כשאלה קנטרנית שהרי ברור שהוא הסתער.

בשלוש השנים של כהונתו השנייה כראש ממשלה (1992-1995), רבין זכה גם לתואר: עושה שלום. שלום לא היה מעולם בתבל, בוודאי שלא בארץ-ישראל. לפיכך התואר הזה שמור לקדוש ברוך הוא. בכפל התארים האלה לא זכה איש לפניו, והוא העלה את רבין ממעמד אל למעמד אלוהים. אחרי שנרצח, היו שאמרו "עכשיו יש אלוהים בשמים". ספק אם אי פעם, בתקופה המודרנית, התחוללה בעם סופה רגשית, כפי שהתחוללה בישראל אחרי רצח רבין. כדורי המוות לא רק שלא פגעו במיתוס הזה, אלא יצרו ממנו מיתוס-על.

 

2. נביא שקר

 

גם יגאל עמיר השתייך לדת הצבא. הוא היה ילד תימני, ילד של אמא, שלמד תורה אצל הליטאים באסכולת הרב שך. כשהיה בן תשע עשרה, הצטרף לישיבת הסדר ביבנה, ואחר כך התגייס ל"גולני". הוא היה ררנ"טיסט, קשוח, ובעל כושר מנהיגות. חבריו ביחידה כינוהו "נצנץ" (נורית), והוא נחשב לבעל ראש גדול. הוא ניחן במקוריות, היה בעל רעיונות סוחפים והיה מוקף לוויינים.

עמיר למד באוניברסיטת בר-אילן משפטים ומחשבים, והשתתף בקורס של מחבר שורות אלה על ההיבטים הצבאיים והחברתיים של מלחמות ישראל. באותו קורס ביקרתי באזני הסטודנטים את הפרדיגמה הביטחונית-התנהגותית של הציוויליזציה הנוכחית, והצגתי בפניהם פרדיגמה חדשה: תיאוריה של הפרקסיס הביטחוני ושל אבני היסוד של הוויית הצבא והמלחמה ושל התנהגות האדם, לפי מודלים צבאיים. עמיר רכש לעצמו כלים לאינטלקטואליזציה של מצבים ביטחוניים והתנהגותיים, על מנת לתפקד ביעילות בתנאי קרב בלוחמה סדירה ובלוחמה זעירה. גם לאנשי מערכת הביטחון, שבראשה עמד רבין, הוצעה השיטה פעמים אחדות, אך הם דחו בלעג את הצעתי. הם האמינו, שהם יודעים הכול. הם אפילו לא הגיעו לשלב הסוקרטי של הידיעה, שאינם יודעים.

בקיץ 1995 הנהיג עמיר מאות סטודנטים מאוניברסיטת בר-אילן בהפגנות בימי חול. בשבתות עסקו הסטודנטים בלימוד, במקומות שונים בארץ-ישראל. לאחד מסופי השבוע האלה, שלושה חודשים לפני הרצח, הוא הזמין את מחבר השורות הללו להרצות בפני החבורה על מלחמות ירושלים, ולהדריך אותם באתרי הקרב בבירה. חידדתי באוזניהם באותו שישבת את התיאוריה. איש לא דיבר שם על אלימות, לא כל שכן לא על רצח.

           

3. גיבור לשתות יין

 

אישיות פוסט-טראומטית, גיבור לשתות יין, שמצבי דמדומו הם נכס צאן ברזל בתרבותנו הלאומית, ושב"הרעלת ניקוטין", תירצו מקורביו את קריסתו הנפשית כרמטכ"ל בשעת מבחן-עליון, בתקופת "ההמתנה", שקדמה למלחמת ששת הימים – כך התרשמתי מיצחק רבין בשתי הפעמים, בסוף שנות השבעים, בהם ראיינתי אותו באריכות על מלחמת העצמאות. אחרי הראיון השני פגשתי בבניין "מעריב" את מחבר האוטוביוגרפיה של רבין, העיתונאי דב גולדשטיין. הוא הוסיף פרטים על שכרותו של רבין. שתיית-יתר ועישון מופרז הם משפיעי אישיות ומרופפי אישיות בולטים.  השערתי: שתיית יתר הייתה אמצעי של רבין לטשטש את התסמונת הפוסט טראומטית הכרונית שלו מאז לקה בהלם קרב ב-20 באפריל 1948 (ראה להלן).

זה היה ראש ממשלת ישראל, עד נובמבר 1995.

רבין נרצח באשמה ישירה של תפקודו הלקוי, כאשר קרסה מערכת אבטחתו, שעליה היה הוא השר האחראי. זאת הייתה המסקנה גם של ועדת שמגר שחקרה את הרצח סמוך להתרחשותו, וגם של היועץ המשפטי של ממשלת ישראל, מני מזוז, לאחר עשר שנים. ממשלתו הייתה מפורסמת בקלקוליה ובתירוציה, בייחוד בתחום הביטחון, שעליו הופקד רבין ישירות. רבין, שלפי הערכתה של הפסיכולוגית הקלינית, ד"ר נטע כהן דור-שב, היה בעל אישיות סכיזואידית[3], הקורסת בתנאי לחץ, היה חסר השכלה של ממש ונעדר עומק תרבותי, כפי שכל אדם יכול היה להיווכח מסגנון דיבורו ומתוכן אמירותיו, וכפי שהקוראים יוכלו ללמוד מהספר הזה, אם יתגברו על עכבותיהם האמוניות.

יצחק רבין לא רשם, במהלך חייו, שום הישג ראוי לשמו בתחומי עיסוקיו המקצועיים, שעיקרם צבא וביטחון. כל הישגיו המפוארים הם מיתולוגיים – תוצר בולט של הציוויליזציה המיתולוגית שלנו. ל"הישגיו" הגיע בעקבות מפעל יחצ"ני אדיר למען אינטרסים אישיים, מפלגתיים, מנגנוניים ואידיאולוגיים, שסיפקו את שאיפת העם למלך. זה התברר ביתר שאת אחר רציחתו. כל תושבי מדינת ישראל מזינים את מפעל ההאדרה הזה. באמצעות מסיהם. רוב תושבי מדינת ישראל, לרבות ראשי האופוזיציה, העיתונאים ואנשי הרוח, לא יצאו נגד העסקתם כעבדים בבניית פירמידה זו. משתתפים במימון המפעל הזה גם תושבי ארצות-הברית, שנשיאם ביל קלינטון ושני נשיאים בעבר, ג'ימי קרטר וג'ורג' בוש, חשו מארצות-הברית לירושלים להשתתף בהלוויית רבין, כמו היה הנרצח נציב מעצמת-על במזרח התיכון, או במלים אחרות, סוכן אמריקני. רבין המפואר הוא מוצר קיבוצי בין-לאומי, ואין אדם בישראל ובארצות-הברית היכול להתחמק ממעורבות בו.

 

4. מחדלו הביטחוני האחרון

 

הכתובת על הקיר, לרצח רבין, נרשמה כבר אחרי שקין רצח את הבל, ואחרי שהחברים הטובים ברומא רצחו את יוליוס קיסר. רצח הנשיא קנדי היה אזכור נוסף. כל המופתע מרצח פוליטי מוכיח שחסרים לו השכלה ורקע תרבותי או שהוא צבוע. לקבוצת הצבועים שייכים רוב אנשי האקדמיה של ישראל מה שמלמד על רמתה. תגובת הציבור הרחב לרצח רבין הוכיחה, שרובו כזה שהרי מורי הדור הם כאלה.

התרעה לרצח רבין, ניתנה כשנה לאחר שרבין היה לראש ממשלה: ד"ר ברוך גולדשטיין טבח במתפללים מוסלמיים במערת המכפלה. ועדת חקירה, בראשות נשיא בית-המשפט העליון מאיר שמגר, חקרה את האירוע. רוב חקירתה הוקרן בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית. כל העם למד, שבמערת המכפלה התחולל מחדל ביטחוני.

"אלוהים נמצא בפרטים" אומר פתגם צרפתי. אלה הפרטים בפרשת רצח רבין: ביטחון פנים מול סיכונים של אלימות אידיאולוגית הוא תחום אחריותו של שירות הביטחון הכללי, הכפוף ישירות לראש הממשלה. בפרשת מערת המכפלה כשל גם צה"ל. צה"ל נמצא בתחום אחריותו של שר הביטחון. השב"כ וצה"ל נכשלו בחברון. ראש הממשלה ושר הביטחון, בזמן האירוע, היה יצחק רבין.

הלקח העיקרי מפרשת גולדשטיין היה, שתחום הביטחון בישראל מוזנח. כיוון שהדג מסריח מן הראש – לא ניתן היה לתקן את הליקויים, ולהפיק לקחים, מבלי לשפר את תפקוד השטח הזה הסמוי מעיני הציבור – שהוא בין יצחק רבין לבין השב"כ וצה"ל. השיפור הזה לא נעשה, כי איש אינו נוטה להצביע על ליקויי עצמו, והכפופים לא מעזים בדרך כלל לבקר את ראש המערכת. האחריות על אי-הפקת לקחים ועל אי-תיקון ליקויים בשב"כ, היתה מוטלת על יצחק רבין. גם רציחתו אינה יכולה לבטל זאת.

לאחר הטבח במערת המכפלה, היה צריך להיות ברור, גם לחסרי תרבות, שחיים בינינו כמה אנשים, המוכנים לרצוח במטרה לקדם את מטרותיהם הלאומיות. כבר אז נאמר ונכתב שד"ר גולדשטיין אינו תימהוני יוצא דופן ואינו צעיר מוסת, אלא אדם שפעל בשיקול דעת ובתכנון מחושב. על כל רצח אחד שבוצע, יש עשרות שתוכננו ולא בוצעו, או שעשויים להתבצע בעתיד. חברים טובים שלי בעלי מעמד בכיר בתחומים מגוונים במדינה אמרו ב-1982 שיש לרצוח את ראש הממשלה מנחם בגין ואת שר הביטחון אריאל שרון על שיזמו את מלחמת לבנון הראשונה והובילו אותה באופן קטסטרופאלי. קיווינו, שאנשי השב"כ יארבו לרוצח הבא, שיהיו מתוחכמים ומקצועיים ממנו, ושינטרלו אותו בטרם יבצע את זממו. קיווינו, שיצחק רבין, מר ביטחון, ידאג שכך הם יפעלו – אלא אם כן עמדו הם עצמם מאחורי הרצח. וגם אז, היה עליהם להיות יעילים יותר ולא להשאיר עקבות. ישראלים רבים סבורים שלא עמיר אלא השב"כ רצח את רבין, למרות שרוב אמצעי התקשורת מתעלמים מהם ומסברה זאת, כאילו אין זה לגיטימי להטיל ספק. רבים בארה"ב סבורים שה-FBI אחראי לרצח קנדי, ואמצעי התקשורת שם אינם רואים בהם תימהוניים וסהרורים.

רצח רבין מלמד, שמאז הטבח במערת המכפלה, הסתאבה מערכת ביטחון הפנים הסגורה והחסויה, עוד יותר שהוכיחה את שחיתותה עוד לפני כן בפרשת אוטובוס 300. התפקיד העליון של השב"כ הוא לשמור על חיי ראש הממשלה, גם כשאיש אינו מאיים על חייו, וגם כשהעם אינו מפולג. מעשי רצח כאלה נעשו במדינות אחרות, בנסיבות קלות בהרבה, כמו רצח הנשיא קנדי בנובמבר 1963. בארצות הברית לא הייתה סיבה הגיונית, לכאורה, לרצח, מחוץ להיגיון שתמיד מישהו מבקש לחסל ראש מדינה.

תפקוד השב"כ במוצאי שבת, ארבעה בנובמבר 1995, בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב, היה הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת – כפי שתפקוד צה"ל בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, היה הגרוע ביותר שניתן לעלות על הדעת. בשני המקרים, אנשי "ארץ ישראל היפה" והבכיינית עמדו בראש מערכת הביטחון. לפני שלושים וחמש שנים הייתה התפתחות המלחמה כל כך תמוהה שדומה היה כאילו צה"ל סייע למצרים לצלוח את תעלת סואץ. התפרסמו בעניין הזה כמה תיאוריות, שלא ניתן לדחותן בקלות וסביר יהיה שעוד יצאו לאור, שהרי בינתיים נרצח בלונדון "הסוכן", ד"ר מרואן אשרף, שהינו איש מרכזי בתיאורית הקונספירציה. בעניין רבין נדמה, או שהשב"כ רצח (אולי בטעות), או שעשה הכול על מנת להיות אימפוטנטי. כמו לגבי מלחמת יום הכיפורים גם הפעם העלה ההיסטוריון פרופ' מיכאל הר-סגור את ההשערה, מייד אחרי הרצח, לפי אנלוגיות למקרים דומים בהיסטוריה, שיגאל עמיר נעזר באנשי שב"כ לבצע את זממו. ועוד: זמן לא רב אחרי הרצח ביקש להיפגש איתי בעל פרס ישראל, חבר הכנסת לשעבר ופרופ' לאווירונאוטיקה, יוסף יום. בפגישה נכח איש רפא"ל לשעבר, פרופ' ישעיהו לנג. רום טען באוזנינו כי הנתונים האובייקטיביים מראים כי לא עמיר, אלא השב"כ רצח את רבין, וזאת לפני שברי המיש פרסם ברבים את תיאורית הקונספירציה.

 

במשך שנים חוקרת הוועדה על שם אדיר זיק את פרשת הרצח. בקצרה, הרי הסיכום שלה מאוגוסט 2008:

ההתנקשות המבוימת ברבין תוכננה מספר חודשים קודם לכן, במסווה של "תרגיל שב"כ", כדי להפוך על פיה את קערת הפופולאריות הדועכת של תהליך אוסלו ושל רבין עצמו לפני הבחירות שעמדו בפתח, ולהעליל על הימין הדתי עלילת היותו אלים ומסוכן לדמוקרטיה.

 

כמתוכנן, יגאל עמיר ירה כדורי סרק ורבין נכנס למכונית השרד שלו ללא פגע. בדרכו למטה השב"כ, הוא נורה, כעבור כ-15 דקות, במכוניתו, והועבר לניידת טיפול נמרץ בה הובהל למיון ביה"ח "איכילוב", כשבגופו קליע בודד, שחדר בקדמת החזה מימין, וגרם לריסוק החוליה D5. רבין נפטר מפצעיו לאחר כ-40 דקות של טיפול אינטנסיבי, ואולם עם יציאת הצוות הרפואי מחדר הטראומה, נורו בגב הגופה שני כדורים נוספים , שנועדו ליחס את הרצח ליגאל עמיר. הרופאים הוחזרו לזירה, ביצעו פעולות רפואיות כדי לסייע בטשטוש התרחיש האמיתי. מאוחר יותר שוכתבו המסמכים המקוריים ואילו המסמכים המקוריים וצילומי הרנטגן הועלמו . הצוות מן המכון הפתולוגי נקרא לביה"ח איכילוב באמתלה של חשש להפיכה, ולפני הנתיחה הוחתם פרופ' היס על שמירת סודיות, כאשר התוצאה היתה העלמת הממצאים הקשורים בקליע בחזה, אשר ריסק את החוליה הגבית, מן הדו"ח הפתולוגי ולחילופין הכללתם של הקליעים אשר נורו בגופה. דיווחו של פרופ' היס נועד להסוות את פרטי הרצח. וועדת שמגר שיתפה פעולה בהסתרת האמת, בעוד שמערכות המשפט והתקשורת סיפקו את הגיבוי המשפטי והתקשורתי להעלמת הממצאים המפלילים וממשיכות בכך כבר 13 שנים

 

עדיין לא ברור מי היה המתנקש האמיתי ומה בדיוק היה המניע , אולם ללא ספק הדבר ידוע ליורם רובין, מאבטחו האישי של רבין, שישב לידו במושב האחורי ברכב השרד. למרבה הפליאה, על גבי המושב הימני-הקידמי ראה מאבטח של בית החולים איכילוב כתם דם גדול, אשר יכול להיות שייך למתנקש האמיתי יש טענות שהוא התאבד או חוסל במקום וכי מאבטח נוסף "נעלם" בנסיבות מסתוריות.[4]

 

הרופא ד"ר יוסי הדר חקר באופן עצמאי את פרשת הרצח ופרסם את ממצאיו בספר[5] להלן עיקרי ממצאיו:

בהסתמך על המסמכים הרפואיים, הרנטגניים והפתולוגיים: רבין הובא למיון (כפצוע אלמוני) עם פצע ירי בודד בקידמת החזה מימין. הקליע הקטלני חדר לעמוד השידרה וריסק את החוליה הגבית בגובה D5-6, וכתוצאה מכך לקה רבין בשיתוק מיידי (שוק ספינלי). בשעה 22.30, לאחר כ-40 דקות החייאה ומתן עירויי דם, נקבע מותו של רבין (בחדר הטראומה). זמן מה לאחר קביעת מותו של רבין הוחזרו הרופאים לחדר הטראומה ונאלצו "לחדש" את הטיפול הרפואי. הגופה הועברה לחדר הניתוח ושם נתקלו הרופאים ב- 2 פצעי ירי חדשים בגופה, האחד בגב מימין (והקליע נעצר בקידמת החזה מימין) והשני במותן שמאל (והקליע ריטש את הטחול, חדר את הסרעפת ונעצר בשער הראה השמאלי). הרופאים כרתו את הטחול והוציאו את הקליע משער הראה השמאלי במקביל לעירויי דם נוספים. באופן זה הובטח תיעודם של פצעי הירי החדשים בגב במסמכים הרפואיים והפתולוגיים. בהמשך נכתבה תעודת חדר המיון מחדש תוך השמטת הקליע הקטלני שנורה מלפנים, והוספת הקליעים שנורו בגופה. במקביל, הושמט הקליע הקטלני מן הדו"ח הפתולוגי וריסוק החוליה נמחק כלא היה. לבסוף, מן התיק הרפואי והתיק הפלילי סולקו תעודת חדר המיון המקורית וצילומי הרנטגן וה-CT המפלילים, אשר בהם תועדו הקליע הקטלני וריסוק החוליה. באופן זה ניתן היה לייחס את מותו של רבין לירי מאחור, תוך העלמת הירי מלפנים והשיתוק, אשר יכלו להסגיר את זירת הרצח האמיתית, קרי במכונית (במהלך הנסיעה שיעדה ככל הנראה היה למטה השב"כ). 

 

בתמצית, על פי הממצאים הרפואיים והרנטגניים, רבין נורה לראשונה בזמן הנסיעה במכוניתו (מלפנים), כשעל מנת לטשטש את זירת הירי האמיתית ואת העובדה כי רבין לקה בשיתוק מיידי (שאינו מסתדר עם תרחיש ירי בכיכר, בהתחשב בעובדה שרבין נראה צועד על רגליו לאחר הירי בכיכר), נורו בגופה (מאחור) 2 קליעי ההולופוינט אשר יוחסו ליגאל עמיר, והמסמכים הרפואיים המקוריים וצילומי הרנטגניים המפלילים הועלמו. בעתירה לבג"ץ (229/06) הועלו כל הממצאים הללו, אך בג"ץ סירב לבטל את הדו"ח הפתולוגי ולאפשר את חשיפת מסמכי המיון המקוריים וצילומי הרנטגן החסויים.[6]

בהנחה המקובלת על רוב הישראלים, שיגאל עמיר רצח את רבין, אין ליקוי אחד, שלא ניתן למצוא בתפקוד השב"כ. ועדת חקירה פנימית של הארגון, שהיתה מורכבת משלושה ראשי אגפים לשעבר, קבעה ימים אחדים, אחרי האירוע, שהיה בפרשה "כשל תכנוני, כשל ביצועי ושיקול דעת מוטעה", מתברר, כי אנשי היחידה לאבטחת אישים בשב"כ החלו בהכנות לעצרת השלום, שבה נרצח רבין, כשבוע לפני האירוע. ב', ראש היחידה, שדרגתו מקבילה לדרגת אלוף-משנה בצה"ל, הכין תכנית מפורטת לאבטחת ראש הממשלה באירוע, והציגה לפקודיו. התכנית הוכנה יחד עם ראש ענף המבצעים של היחידה, ובשיתוף עם האיש שמונה להיות מפקד האירוע, שדרגתו מקבילה לדרגת רב-סרן בצה"ל.

בשבוע שקדם לעצרת, אישר ב' את התכנית. מספר שעות לאחר האישור, החליט ראש היחידה להביא את התכנית לאישורו של ד', ראש אגף האבטחה, שדרגתו בשב"כ מקבילה לדרגת אלוף בצה"ל. בהוראת ד', בדקה המשטרה מאות דירות בסביבת אתר העצרת.

סמוך לתחילת העצרת הוצבו באזור מאות שוטרים, לוחמי משמר הגבול ואנשי מודיעין של המשטרה. יגאל עמיר הגיע למקום, בשעה שבע בערב, חמוש באקדח. במהלך העצרת, הבחין ד', שבאזור הסטרילי, שדרכו אמורים הנואמים לרדת מן הבמה, נמצאים אנשים רבים ללא אישורים. ד' וב' הורו למשטרה להציב מחסום במקום. המחסום הוצב כשלושה מטרים ממכוניתו של רבין. ומטווח כזה ניתן לירות ולפגוע ללא קושי. לפי הנהלים, המחסום אמור היה להיות חמישה עשר מטר לפחות מהמכונית. אנשי השב"כ גם לא טרחו לוודא – לפי דו"ח ועדת החקירה הפנימית שממצאיו פורסמו בעיתונים – שהמשטרה תוציא מהשטח הסטרילי אנשים שהסתננו אליו לפני כן. המחסום היה חסר כל ערך. בין ארבעים האנשים, שהסתננו לפני הצבת המחסום לשטח הסטרילי, היה יגאל עמיר.

בשעה 21.50 ירד רבין במדרגות מהבימה, וסביבו הצטופפו אנשים רבים, שכלל לא היו אמורים להימצא שם. ד', שהיה במקום, לא הבחין במחדל. לדעת מחברי הדו"ח, "מדובר בכשל ביצועי". עמיר הסתתר סמוך לתאי הטלפון הצמודים לקיר בניין עיריית תל-אביב. הוא התקרב עד מרחק מגע ממש מראש הממשלה. כשרבין היה קרוב למכוניתו, שלף עמיר את אקדחו וירה שלושה כדורים. לדברי הדוח, שני כדורים פגעו בראש הממשלה. אחד המאבטחים קפץ לעבר רבין המתמוטט, הכניסו למכונית והורה לנהג לנסוע מיד לבית-החולים.

אופן הטיפול בראש הממשלה, אחרי שנפצע גם בהנחה שהוא אכן נפצע בידי יגאל עמיר, חיסל את הסיכוי הרפואי להצילו. במקרה כזה יש להניח את הפצוע בשכיבה - עד בוא צוות רפואי מקצועי. ראוי היה, שינהגו בראש ממשלת ישראל כפי שנוהגים בכל פצוע בקרב, או בתאונת דרכים.

כל חובש קרבי בצה"ל יודע כי אסור לטלטל וללחוץ אדם שנפגע בשלד ובכלי הדם הפנימיים. רצח רבין הוא, בראש וראשונה, מחדל של הבחורים הטובים מהשב"כ – יום הכיפורים שלהם. כמו בפרשת גולדשטיין, כך בפרשת יגאל עמיר, האחראי המיניסטריאלי היה ראש הממשלה, והפעם הוא שילם אישית את המחיר. זה היה מחדלו הביטחוני האחרון. (ניתוח מפורט של הרצח וחקירתו ראה להלן).

 

5. נחמת טיפשים

 

לו היו מנהיגים לאומיים וראשי ממשלות מגיעים למעמדם לאחר מצוינוּת אובייקטיבית חשופה לביקורת, רבין לא היה נעשה מעולם איש צבא בכיר, ובוודאי שלא רמטכ"ל, וממילא לא היה ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה. אמנם כאלה הם גם רוב המנהיגים במדינות אחרות, אך בעניין הזה, צרת רבים היא נחמת טיפשים.

ולמרות כל האמור לעיל, יצחק רבין הוא סיפור של הצלחה, שמעטים כמוהו – הצלחה מפליגה של האיש שנכשל בכל אשר עשה, וכישלונות בממדים כאלה נדירים אצל עמיתיו בעולם. כשנרצח היה בן 73, שמונה שנים אחרי גיל הפרישה לגמלאות. איש, שזמנו עבר, ומעולם בעצם לא היה נטוע בזמן ולא התאים לעידן של מוֹתר האדם, שלט עלינו וקבע את גורלנו, לא רק בהווה, אלא גם לעתיד לבוא, למשך שנים רבות. הוא היה שחקן ציר ראשי במשחק המדיני-אסטרטגי במזרח התיכון, והשתייך לנבחרת העולמית של מקבלי ההחלטות הגלובליים, המובילים את כדור-הארץ לקץ החיים.

 

6. מר ביטחון לקרנפים

 

סקרי דעת-קהל לימדו שרבין היה הפוליטיקאי הפופולארי ביותר במדינה, בתום ארבע השנים הראשונות של שנות התשעים לפחות, ושרוב הישראלים אהבוהו, העריכוהו, וכיבדוהו. עיתונאים ישראליים מושחזי-עט, שכישוריהם הביקורתיים הוכחו לא אחת, התחרו ביניהם בתרגום כישלונותיו להצלחות גדולות.

רוב קוראי הספר הזה סברו בוודאי, כשנטלוהו בראשונה לידיהם, שראש ממשלתם, שר הביטחון שלהם וראש המטה הכללי של צה"ל במלחמת ששת הימים, הוא אדם אמיץ ונבון, היודע לקבל החלטות קשות, ובייחוד שהוא אכן "מר ביטחון" – משמע מקצוען[7] ביטחוני. אנשי אקדמיה שירתוהו כקרנפים במשמעות שהציג יוג'ין יונסקו במחזהו המפורסם בשם זה – למרות שלא הבין את לשונם ואת אורח מחשבתם, ולא קרא את מחקריהם. באולמי ההרצאות, אנשים כמותו משמשים לפרופסורים מודל שלילי, שיבהיר לסטודנטים את טיבו של "האדם הפוליטי" האופייני, על כל מגרעותיו ומגבלותיו. מחוץ לאקדמיה, הם התחנפו אליו כשרק ניתן.[8] סופרים ואמנים היו עפר לרגליו, למרות שלא התעניין ביצירותיהם. אנשי משק וכלכלה התחרו על מקום לצדו בארוחות חגיגיות ובקוקטיילים, למרות שאליבא דכולי עלמא, רבין לא הבין דבר וחצי דבר בענייני משק וכלכלה.[9] אנשי ביטחון התמוגגו למשמע שמו, ונתנו לכך ביטוי בפומבי, כדי שיגיע דברם לאוזניו – למרות שבעשרים באפריל 1948, הוא ברח משדה הקרב בשער-הגיא, ונטש את פקודיו הנהרגים ומוכי ההלם.[10] אף שיוקרתו הפוליטית, כראש ממשלה וכמדינאי, נמצאה בהידרדרות בתחילת 1995 – לא היה אדם בישראל שיוקרתו הביטחונית הרקיעה שחקים כפי שהרקיעה יוקרתו של רבין. את הרף הנמוך של מבחן הדמוקרטיה הוא עבר בהצטיינות יתרה, למרות שדפוס תפקודו היה אנטי-דמוקרטי קיצוני.[11]

לא רק מזדנביו, שמלוא כל הארץ כבודם, מתחרים ביניהם מי יבטא ביתר עוצמה את תהילתו הביטחונית של רבין, אלא גם יריביו הפוליטיים החריפים ביותר, נשבו בקסמו הביטחוני, והעמידו את עצמם לשירות מרכבתו. בשנת 1994, ראש הממשלה לשעבר, יצחק שמיר, דחה מכול וכול, בחריפות קיצונית, את מדיניות השלום של ראש הממשלה, יצחק רבין, ובספר זיכרונותיו כתב שמיר, שרבין היה שר ביטחון טוב, והיה "הרמטכ"ל הטוב ביותר שהיה לצה"ל מעודו (יצחק שמיר, סיכומו של דבר, עמ' 202)". בדבריו גילה ראש הממשלה לשעבר את חוסר הבנתו בהוויית הצבא והמלחמה, הוכיח לא רק בורות מוחלטת בידיעת העובדות, אלא גם התגלה ככסיל מדיני. שהרי רבין ותומכיו שיווקו את מהלכיהם המדיניים לציבור, בעזרת תהילתו הביטחונית של רבין, ובדבריו אלה בבלי דעת סייע להם שמיר במאמציהם.

שני מנהיגי עבר בישראל היו עשויים להתחרות בפופולאריות הביטחונית של רבין: דוד בן-גוריון ומשה דיין. בן-גוריון לא היה, להוותו (ולמזלם של הישראלים), גנרל, לא השתלם בקורסים צבאיים, לא נשלח לבתי-ספר צבאיים בחו"ל ולא פיקד על גייסות.[12] לפי הקודים של דת הצבא, שהיא דתם של רוב הישראלים, אין בן-גוריון יכול להשתייך למדור העליון של מסדר הביטחון.

משה דיין היה אמנם גנרל (בעל הכשרה מיליציונית כשל רבין), ואפילו רמטכ"ל. הוא שימש שר ביטחון במלחמת ששת הימים (שבה רבין היה רמטכ"ל בלתי-מתפקד, שלקה בתסמונת פוסט-טראומטית), ואחרי אותה מלחמה זכה למעמד "מר ביטחון". יוקרתו הביטחונית התנפצה במלחמת יום הכיפורים, כשהיה בן חמישים ושמונה. מקריסת מערכת הביטחון של ישראל באוקטובר 1973 ומקריסת תורת הביטחון שלה, באשמתו הישירה גם אם לא הבלעדית, אפילו משה דיין האגדי לא היה יכול להתאושש.

 

7. צלחת הספגטי

 

יצחק רבין צבר יותר שנות צבא, שנות גנרל, ושנות קברניט ביטחוני-לאומי מכל אדם בישראל, וכנראה גם במדינות הדמוקרטיות בעולם כולו. הוא היה חסר כמעט השכלה צבאית רשמית, ואף בלתי רשמית. הקורסים הצבאיים שעבר היו ברובם מיליציוניים-אידיאולוגיים ולא צבאיים-מקצועיים. פרסומיו רדודים, בלתי-מדויקים בעובדות, בלתי-אנליטיים וחסרי כל ערך כהגות צבאית. לא הייתה לו השכלה גבוהה כלל. כל אלה מהווים גושפנקה פופולארית למיליטריזם הפרימיטיווי של ישראל, שבה שולטים גנרלים, לא רק בצמרות הפוליטיות והביטחוניות, אלא בכל מגזרי החיים, לרבות בתחום המדע, התרבות והחינוך, ורבין מייצג את אישיותם ואת איכות השכלתם ותרבותם. האנשים האלה, לא זו בלבד שלא אהבו את הדברים האלה כשהתפרסמו בראשונה, אלא שעשו כל אשר לאל ידם, כדי להצניעם; ויכולתם רבה במקומותינו.

לסיכום: רבין הוא "צלחת הספגטי" של אומברטו אקו, שמתוך ניתוחה ניתן להבין את התרבות הפוליטית בישראל, לפחות.[13]

ביוני 1994 תיאר רבין לעיתונאים את תרבותו השלטונית, והסביר את אופן קבלת החלטותיו: "אני עובד בשיטה צבאית, יש צינורות פיקוד".[14]

בפברואר 1995 העריך הפסיכולוג הקליני ד"ר אבנר פלק את רבין כך:

יש לו צורך מתמיד לשלוט בכול, ולנהל את הכול. כשהיכולת הזאת נפגעת, והדברים הולכים קשה, הוא נלחץ ומגיב בזעם. הוא מתפרץ על השרים, מתפרץ על בית-המשפט, על מבקרת המדינה, על כולם. זו ההגנה שלו מפני חוסר אונים [נעמי לויצקי, "רבין, איך הוא יחזור לנווט". ידיעות אחרונות, 2 במארס 1995].

רבין התגייס לפלמ"ח מיד עם הקמתו, בשנת 1941, בהיותו בן תשע עשרה. הוא סיים את שירותו הצבאי כראש המטה הכללי בשנת 1967. בעשרים השנים 1947-1967 הוא מילא תפקידים אסטרטגיים, והיה שותף להכרעות לגבי הקמת מדינת ישראל ועל המשך קיומה. כשלוש עשרה שנים היה אלוף ורב-אלוף בשירות סדיר. כעשר שנים, נטו שר ביטחון, כחמש שנים, נטו (בשתי תקופות) – ראש ממשלה. גם את חמש שנות שירותו כשגריר ישראל בארצות-הברית, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, ניתן למנות עם שנותיו הביטחוניות, שהרי לשגריר ישראל בוושינגטון יש מעמד של שר בכיר, השותף בהכרעות הביטחוניות של הממשלה.

בחמישים וארבע שנים – מגיוסו לפלמ"ח ועד לרציחתו – צבר רבין כישלונות ומחדלים ביטחוניים, שתוצאותיהם עלולות היו לסכל את הקמת מדינת ישראל ואת קיומה. היא ניזוקה מהם כמעט ללא תקנה. סיפור מנהיגותו של רבין במדינתו העצמאית של "עם הספר", מאפיין את מדינת ישראל, את כישלון הציונות ואת אי הגשמת חזונם של האבות המייסדים של תנועת העבודה – אנשי "חבורת כינרת" – לכונן בארץ ישראל חברת איכות חדשה. ה"רומן" בין רבין לבין מדינת היהודים, מסביר את תהליכי השקיעה והקריסה, המתחוללים בישראל כיום.

ציוני הדרך העיקריים, בסיפור חייו של רבין, התפרסמו וידועים לכול. אף-על-פי-כן תדמיתו בישראל היא כשל אל, ואפילו אנשי אקדמיה אינם מעיזים לערער עליה, שהרי הם עלולים למצוא את עצמם ללא משרה, ללא תקציבי מחקר, בלי פרסים ובלי כיבודים. רוב הישראלים, אפילו מתנגדיו הפוליטיים, מחשיבים את תבונתו האסטרטגית. מי שמעז לפקפק במוסכמה זו, הוא כופר בעיקר ונידון ללעג ולהחרמה.


 



[1] .דוגמאות: מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי רבין, שמעון שבס, ומנהל לשכתו של רבין ויועצו לענייני תקשורת, איתן הבר. בימי השנה לרצח מככבים הללו באמצעי התקשורת ומורים הלכה בפרשת רבין ללמדכם אל איכות אנשי התקשורת.

[2] . דוגמאות: אנשי "מרכז רבין", פוליטיקאים ממפלגת העבודה.

[3] הפסיכולוגית הקלינית, ד"ר נטע כהן דור-שב מאוניברסיטת בר-אילן, פרסמה פרופיל קליני של יצחק רבין, ובו כתבה, בין היתר: התמונה הפתולוגית המזדקרת בבירור היא של אישיות סכיזואידית או אופי סכיזואידי [הפרעת אישיות, המתבטאת, בין היתר, בנטייה להפנמה נפשית ולבידוד]. אחד המצבים הנקראים "גבוליים" ... אחד המאפיינים הבולטים של הסכיזואיד הוא ההתרחקות, הנסיגה: הוא חי בנפרד, הוא נוקשה, עוטה שריון, מתגונן ואינו נגיש לזולת. ביסודו הוא בודד ואף חושש מאנשים ... ניכרים אצלו חוסר קשר ממשי, היעדר יחסי אובייקט אמיתיים וחוסר רגשות אמיתיים.

 

[4] .את הסיכום מסר למחבר חבר הוועדה פרופ' לגנטיקה וביוטכנולוגיה באוניברסיטת באר שבע אריה זריצקי. יתר חברי הוועד הם: רותי אייזיקוביץ, אשת חינוך ותיקה, נתן גפן, איש מחשבים וחוקר פרטי, הלל ויס, פרופ' לספרות עברית ועו"ד ד"ר דוד חן, כירורג וסא"ל מיל', ד"ר רחל טסה, כימיה פיזיקאלית וחינוך,קטי כהן, מנהל עסקים.

 

[5] . "קונספירציה", http://www.f2h.co.il/807102

[6] . מכתב של ד"ר הדר למחבר, 7 בספטמבר 2008.

[7] מקצוען – משמע, שולט ברזי המקצוע מבחינה אינטלקטואלית ומבחינה יישומית.

[8] דוגמה אחת מִני רבות: פרופ' איתמר רבינוביץ, מזרחן, שהיה דיקן הפקולטה למדעי הרוח ונשיא אוניברסיטת תל-אביב, שימש בסוף חייו של רבין כשגריר ישראל בארצות-הברית. מי שבחר ברבינוביץ לתפקידים הבכירים באוניברסיטת תל-אביב, בחר גם ברבין, למרות שלא בהכרח עשה זאת במודע. רבינוביץ לא היה מגיע למעמדו הרם, בממשל הישראלי, אלמלא התאים את עצמו לרבין. אם אדם, שמתאים את עצמו לממשל, היה רקטור, משמע שזו אוניברסיטה של קרנפים. בעת כתיבת השורות הללו, רבינוביץ הוא נשיא אוניברסיטת תל-אביב, שאופן הניהול הכושל שלה/שלו צוין על-ידי מבקר המדינה.

[9] בימי המשבר בבורסה הישראלית, ביוני 1994, הוא התבטא בפומבי, שהמשבר הזה לימד אותו, שכלכלה אינה מדע מדויק. מן הראוי היה, שראש ממשלה ילמד זאת עוד לפני גיל שבעים ושתיים. תפקודו בעת המשבר הבא בבורסה, ברבע האחרון של שנת 1994, אחרי החלטת הממשלה להטיל מס על רווחים בבורסה בשיעור עשרה אחוזים, ובעת תהליכי החקיקה, מעיד, כי לא למד דבר.

[10] שני אנשי צבא בכירים מאוד, שהתמוגגו בפומבי פעמים אחדות מאישיותו הביטחונית של רבין, הם הרמטכ"ל לשעבר, רב-אלוף אהוד ברק, ו"מר שריון" המוכתר של צה"ל, אלוף בדימוס ישראל טל, שהיה גם סגן הרמטכ"ל, וגם יועץ שר הביטחון שנים ארוכות.

[11] ד"ר חיים אסא, מקורבו לשעבר, כתב במאמרו הנ"ל, שישראל "אינה דמוקרטית". חוות דעת זו היא גם עדות ממקור ראשון. הפסיכולוג הקליני, ד"ר צבי מוזס, ניתח את תפקודו של רבין כראש ממשלה: "מחרדת פרס, ומחרדה שהשליטה על העניינים תישמט מידיו, הוא מקפיד לשמור על קלפים צמודים לחזה ומפתח מנהיגות ריכוזית, שולפת ולעתים דיקטטורית. התוצאה היא, שחלק מהחלטותיו הן אימפולסיביות ולעתים לא הגיוניות [צבי מוזס, "דיאלוג עם סקרים". הארץ, 5 בדצמבר 1994].

[12] ישַוו הקוראים לנגד עיניהם את נביאי ישראל האחרונים, שלא היו גנרלים, ועלו בתבונתם האסטרטגית על כל הגנרלים של ממלכת יהודה בימיהם.

[13] אומברטו אקו הוא סמיוטיקן (חוקר תורת הסימנים) איטלקי, שחיבר את הרומן ההיסטורי, "שם הוֶרד". בביקורו בישראל, במאי 1994, אמר, שסמיוטיקה מאפשרת להכיר את התרבות האנושית כולה באמצעות ניתוח של צלחת ספגטי אחת.

[14] אלוף בן, "רבין על פרישתו של נריה ...". הארץ, 14 ביוני 1994, עמ' א4. ב-21 ביוני 1994 אמר חיים אסא, כי יצחק רבין מעריך הרבה יותר את המטה הכללי של צה"ל מאשר מוסדות וגופים אזרחיים, ויעץ באירוניה לרבין, להטיל על הרמטכ"ל אהוד ברק, לטפל במשבר בקופת חולים. ד"ר אסא, שהיה אחראי במידה רבה להצלחה במערכת הבחירות שהביאה את רבין לשלטון, כינה באותו ראיון את המשטר בישראל, שרבין עומד בראשו, כ"דמוקרטיית בננות", בהתכוונו, לדמיון בינו ובין המשטרים המיליטריסטיים בדרום אמריקה.


attachment ׳׳•׳¨׳™ ׳ž׳™׳œ׳©׳˜׳™׳™׳Ÿ ׳₪׳¨׳•׳œ׳•׳’.rtf - המאמר להורדה בקובץ וורד



אורי מילשטיין
א מ רול
פיני בן אור
1.1.1.1.1.1. אקולוגיה
מישה נימוב
1.1.1.1.1.2. לא הבנתי
מישה נימוב
1.1.1.1.1.3. לא הבנתי
גלעד קדומים
אסף דידי
7.2. :-)
רחלי אסולין
רחלי אסולין
יאיר בלום
אורי מילשטיין
רן סקופ
אמיר לירן, עו"ד
רן סקופ
11.1.2.1.2. בבקשה
עדי פרטוק
אורי מילשטיין
אסף דידי
אמיר לירן, עו"ד
אסף דידי
עמית פלוטקין
גפן מגן
אריה זריצקי
אריה זריצקי
גפן מגן
שלי מוטולה
אורי מילשטיין
עידן אשנר
חיים ירמיהו
טל נוימן
טל נוימן
הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה