בשנים האחרונות עולות ומתגברות הקריאות להגבלת מספר עורכי הדין בד בבד עם הטענות בדבר ירידת קרנו של המקצוע, היחסים הבלתי קולגיאלים שבין עורכי הדין, רמת הידע של עורכי הדין וכן הדרישה לסגור מכללות.
רובן של הטענות נשמעות מכיוונם של עורכי הדין הוותיקים – אותה קבוצה שלמדה בתקופה שרק באוניברסיטאות ת”א וירושלים היו קיימות פקולטות למשפטים, וביניהם יש מוצלחים יותר ופחות וחלק ניכר שלא היה עובר את בחינות הלשכה במתכונתן הנוכחית.
אם כן, ממה חוששים כל כך עורכי הדין הוותיקים?
התשובה פשוטה: במשך השנים נהנו עורכי הדין הוותיקים ממספר רב של תיקים, הכנסה מכובדת ביותר ורמת חיים גבוהה, ללא קשר ליכולתם המקצועית. באותה תקופה שבה הם “התגלגלו”, במקרה או שלא, ללימודי המשפטים באוניברסיטה – כלל לא הזדקקו לבחינה פסיכומטרית כמו גם לציוני בגרות פנטסטיים.
כשהחלו לפרוח המכללות ועורכי דין צעירים נכנסו לשוק העבודה, הבינו הוותיקים כי פרנסתם בסיכון. חלק ניכר מהוותיקים לא התקדם עם הטכנולוגיה, לא משתמש במחשבים ובמאגרי מידע מקוונים, לא מעודכן בפסיקה עכשווית – וכעת, עליו להתמודד אל מול צעירים אשר מבחינה מקצועית הרבה יותר טובים, מוכשרים ומוכנים להילחם עבור הלקוחות ולא רק לחייבם בשכר טרחה. זו גם אחת הסיבות אשר בגינה התוודענו באחרונה למספר עורכי דין וותיקים אשר הואשמו בגניבה מלקוחותיהם ובדיקה פשוטה ברשימת המושעים מן הלשכה תוכיח כי רוב המושעים הינם מעורכי הדין הוותיקים.
ב”גילדת” עורכי הדין נוצרה קבוצה של בעלי משרדים גדולים, בעלי ממון והשפעה אשר איננה רוצה לאבד לקוחות ופרנסה לטובת עורכי דין צעירים ולכן הם יוצאים בטענות שונות כנגד בוגרי מכללות. לשכת עורכי הדין העמידה כקריטריון לחברות בלשכה שנת התמחות ובחינות בכתב ובע”פ. לכן, מאחר ולא הוכח עד כה כי עו”ד בוגר אוניברסיטה הינו עו”ד או אדם טוב ומוכשר יותר מעו”ד בוגר מכללה – מי שעובר את בחינות השלכה מתאים, כנראה, להיות עו”ד.
שינוי אופי ההתמחות, כגון “בחינת אמצע” הבוחנת ניתוח משפטי וכתיבת טענות משפטיות, יחד עם שינוי מתכונת הבחינה, הם אלה אשר יהוו מסננת טובה יותר, ולא התנהלות של “אחרינו המבול” אשר קוראות לסגירת מוסדות חינוך והגבלת המקצוע.