א.        החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ”א-1991

“בן משפחה”, לפי ההגדרה שבחוק, הוא, בין השאר, בן-זוג או מי שהיה בן-זוג בעבר, ו”בן-זוג” – לרבות ידוע בציבור.

המונח “ידוע בציבור” הוא מונח מכובס, כאשר לא רצו להגיד על גבר ואישה החיים יחד ללא נישואין שהם “חיים בחטא”, והביטוי הזה נשתרש עד כדי כך שגם כיום, כאשר הקשר הזה כבר מזמן חדל מלהיות “משהו גס”, עדיין נזקקין לו, מכוח הרגל, אבל בהדרגה תופס הביטוי “חברו/חברתו לחיים” במקום “הידוע/ה בציבור כאשתו/בעלה”. הייתה תקופה קצרה בה השתמשו בביטוי “ידידתו”, אבל היא, כנראה, חלפה לבלי-שוב.

לדעתי הענייה, והדבר אינו נקי מספקות, גבר ואישה החיים יחד ללא נישואין הם “ידועים בציבור” גם אם הם מקיימים את ה”תא” שלהם הרחק מעיני הציבור. למושג “ידוע בציבור” אין כל משמעות בין בני-זוג מאותו המין – אלא במערכת משפטית המכירה בנישואין חד-מיניים.

מכל מקום, התיבה “לרבות ידוע בציבור” באה להוסיף ולא לגרוע, ומי שהוא “בן זוג”, אין זה משנה אם הוא ידוע בציבור ככזה, או שטרם יצא מן הארון.

ב.         האם החוק חל גם על זוגות חד-מיניים?

ללא ספק הוא חל, שאם לא כן נמצא שאם בני זוג מאותו המין חיים יחד, החוק לא יחול כאשר אחד מהם מגלה אלימות כלפי הורה של בן זוגו או בן זוגו של הורהו, סב או סבתא, צאצא או צאצא של בן זוגו, אח או אחות, גיס או גיסה, דוד או דודה, אחיין או אחיינית של בן הזוג. כמובן שהדבר יחול על “בן זוגו של ההורה”, גם כאשר ההורה ובן זוגו של ההורה הם בני אותו המין, אפילו אם בני הזוג היוצרים את בסיסה של המשפחה הם גבר ואישה.

במלים אחרות: לא ייתכן שאם אתה מכה את אביה של אשתך, ואת בן-זוגו, רק הראשון ייהנה מהגנת החוק, ועוד יותר לא ייתכן שאם מדובר בזוג חד-מיני, כל בני המשפחה של כל אחד מהם אינם מוגנים מפני אלימות של בן-הזוג השני.

ג.          על פסק-דינו של השופט גרשון גרמן

פלוני פונה לביהמ”ש לענייני משפחה ומבקש צו-הגנה לפי החוק, נגד בן זוגו לשעבר.

בהתאם לבקשה, המבקש הוא גרוש ואילו המשיב הוא רווק, והצדדים חיו יחדיו וניהלו משק בית משותף במשך שנתיים וחודשיים.

המשיב, אכן, הסכים שהוא גר בבית המבקש  וכי הם ניהלו יחסי מין אלא שהוא טוען שהם לא היו ידועים בציבור, שכן הוא לא שינה את כתובתו במשרד הפנים. הוא אכל על שולחנו של המבקש בעת שגר בביתו, אבל הוא עצמו לא השקיע מאומה בחיים המשותפים שכן הוא השתמש במשכורתו לצרכיו.

הטענה שהם לא היו “ידועים בציבור” אינה רלוואנטית, כאמור, משום שהם בני אותו המין, אבל גם לגופה היא חסרת-שחר, כי אם הם ניהלו משק-בית משותף, אין זה משנה אם הכתובת במשרד הפנים שונתה, או לא שונתה, ואם המבוסס כלכלית משניהם אינו דורש מבן-זוגו להכניס את משכורתו לקופה המשותפת.

והייתי מרחיק לכת ואומר כי חסר שגבר היה טוען את זה בהליך שבינו לבין חברתו-לחיים לשעבר.

השופט קובע כי “המבקש לא הניח תשתית ראויה, בתצהיר התומך בבקשה, להיותו ידוע בציבור של המשיב”, וזאת, בין השאר, משום ש”המונח ‘ידוע בציבור’ איננו מופיע כלל בבקשה ובתצהיר” (למען הזהירות נאמר שהיו עוד נימוקים, אשר הוטל עליהם חסיון, אבל, לאור האמור בהמשך, אין זה רלוואנטי).

הקביעה הזאת היא חסרת-שחר, לאור העובדות שאינן במחלוקת, כפי שתוארו לעיל (מתוך פסק-הדין עצמו), המחייבות את המסקנה המשפטית שהשניים אכן היו “בני זוג”, וממילא אין רלוואנטיות לשאלה אם הזוג הזה היה “ידוע בציבור”, אם לאו.

משאין הצדדים “ידועים בציבור”, אומר השופט, הם אינם נכנסים להגדרה של “בן זוג” שבחוק, ועל כן “די בכך לדחות את הבקשה”, אבל גם לכך אין שחר, כי, כאמור לעיל, התיבה “לרבות ידוע בציבור” באה להוסיף ולא לגרוע, ומי שהוא “בן זוג”, אין זה משנה אם הוא ידוע בציבור ככזה, או שטרם יצא הוא מן הארון.

על סמך עובדות שלא פורסמו אומר השופט: “אמור מעתה, שהיחסים בין הצדדים היו אך יחסים לסיפוק צורכיהם המיניים ולא היה בהם מימד של ‘ידוע בציבור כאשתו'”. גם בקביעה הזאת יש תרגיל של הסחת-הדעת, כי אם המושג “ידוע בציבור” אינו כרוך בהיותו של הקשר מוכר לציבור, אלא רק במהות היחסים (כפי שאני גורס, כאמור לעיל), העובדה שהיחסים בין בני זוג הם “אך לסיפוק צרכיהם המיניים”, יכולה להפיל כל טענת “ידועים בציבור”, אפילו כאשר מדובר ביחסים שבין גבר ואישה החיים יחד, ואפילו אם כל העולם יודע על כך.

עם כל הכבוד, התופעה של “נישואי לובן” (“white marriage“) היא דבר נדיר במקומותינו, ורוב הקשרים הרומנטיים, בין בני זוג, בני אותו המין או שלא בני אותו המין, נעים סביב “סיפוק צרכיהם המיניים”, והשאלה כמה “אקסטרא” (רגשית, אינטלקטואלית, כלכלית או אחרת) יש להם, בנוסף לצד המיני של הקשר הזוגי, מעולם לא הייתה רלוואנטית עד שהגיע השופט הזה, אשר גמר אומר להוציא אל מחוץ לחוק את הזוגות החד-מיניים.

רק חסר שהוא היה דוחה בקשה לצו-הגנה של אישה נגד בן-זוגה (או מי שהיה בן זוגה) מהטעם ש”היחסים בין הצדדים היו אך יחסים לסיפוק צורכיהם המיניים ולא היה בהם מימד של ‘ידוע בציבור כאשתו'”.

היינו אומרים עליו שהוא אידיוט – ובצדק.

והשאלה היא אם הוא פחות אידיוט משום שהוא אמר את הדברים האלה ביחס לזוג חד-מיני.

אם פסק-הדין היה ניתן במצפון נקי, די היה לו לשופט בכ-1000 המלים בהן הוא נימק מדוע המבקש והמשיב לא היו “ידועים בציבור” (ולשיטתו-הוא “די בכך לדחות את הבקשה”), אבל הוא הוסיף עליהן עוד הערת-אגב בת כ-11,300 מלים,(!) כולל שלל אסמכתאות (אשר חלק מהן, כפי שהשופט עצמו מציין, הוא עצמו אמירות-אגב), מדוע החוק למניעת אלימות במשפחה לא חל על זוגות חד-מיניים.

כיוון שניתוח אמירת-האגב הקולוסאלית הזאת אינו בתחום שקבעתי למאמר הנוכחי, לא אתייחס אלא לשלוש נקודות בה:

האחת –        “מדינה יהודית”: האם “מדינה יהודית” היא גם “מדינת הלכה”? האם בני זוג “רגילים”, שאינם מקפידים על דיני הטהרה, למשל, אינם מוגנים ע”י החוק למניעת אלימות במשפחה?

ומה בדבר בני זוג לא-יהודיים? האם גם הם לא מוגנים, או שהם כן מוגנים, ויהודים לא?

ומהו הדין, מר גרמן, כאשר בן זוג אחד הוא יהודי, והשני לא?

ומאיכן נדע כי בני הזוג במקרה דנן הם אכן יהודים, כאשר שמותיהם חסויים?

השנייה –       “תקנת הציבור”: כאן השופט מתבסס על אמירת-אגב “שאינה שוללת” (דאבל-נגטיב יקראון לכך במקומותינו) הסתמכות על “תקנת הציבור” לעניין זה או אחר.

אבל השאלה היא מאיכן שאב השופט את האיוולת הזאת, לפיה “תקנת הציבור” שוללת את הגנת החוק המסויים הזה מבני זוג חד-מיניים?

לו היה הדבר בידי, הייתי נזקק לכל אקרובטיקה פרשנית לגיטימית כדי להחיל את החוק הזה על בני זוג כאלה (ראה חלק ב’, לעיל), אבל במקרה הזה אנחנו לא זקוקים לשום אקרובטיקה, אלא כדי לשלול את ההגנה הזאת – כפי שהשופט עשה כאן.

והשלישית –   השופט עצמו מזכיר באחת האסמכתאות שהוא מביא את עקרון-הגג (הנכון) לפיו “בהקשרים אחרים עשוי להינתן לביטוי ‘בן זוג’ מובן אחר. כל חוק צריך להיבדק לגופו; כל ביטוי צריך להיבחן בהקשרו; כל מונח צריך להיקבע עפ”י תכליתו”.

נו, אני שואל, ומהי תכליתו של החוק למניעת אלימות במשפחה? להגן על המוסר המיני היהודי?!

צר לי עליך, כבוד השופט גרשון גרמן.

הערת-אגב (גם לי מותר, לפעמים): קווים לדמותו של השופט גרשון גרמן

השופט גרמן, זה שכאן נזהר שלא להוציא במעמד צד אחד צו-הגנה אשר לא יכול לגרום לצד שכנגד כל נזק (“ההטרדה התבטאה במשלוח הודעות אס.אם.אס. והתקשרות של המשיב למבקש ולבני משפחתו, לרבות בן זוגו החדש  ובתו של המבקש” – כך השופט עצמו!), הוא אותו השופט אשר ביטל במעמד צד אחד עיכוב-יציאה של הילדה לילך רותם, ובכך איפשר את הברחתה מהארץ לעולמים, ואחר-כך, ללא בושה, הוא עוד הגיש את מועמדותו לקידום לבית המשפט המחוזי.

השופטת ד”ר דפנה אבניאלי מתנגדת ל”הוקעתם בפומבי של שופטים אל עמוד-הקלון“, ועל כך אמרינן נו, באמת!

מה מריץ את השופט הזה לכתוב תיזה כה ארכנית, שגם לשיטתו היא הערת-אגב? אפשר היה לשער כי זה חלק מ”תיק העבודות” שהוא רוצה להגיש לוועדה לבחירת שופטים, לצורך קידומו לביהמ”ש המחוזי, אבל, אהה, נותר לו “אופק כהונה” של שנה אחת בלבד, דבר השולל כל סיכוי לקידומו.

ואולי הוא רוצה לשכנע אותנו איזה עילוי הפסדנו בכך שלא קידמנו אותו?

אולי.

ד.         מה מטריד את הד”ר אורית קמיר?

תחת הכותרת “הומואים בישראל היהודית“ יוצאת אורית קמיר להתקפת-מחץ על השופט גרמן, ועל פסק-דינו, אותה היא פותחת במלים האלה:

“פסיקתו של שופט בית המשפט למשפחה ברמת גן, ד”ר גרשון גרמן, שלא להחיל את החוק למניעת אלימות במשפחה על זוגות חד מיניים, היא מבישה, לא פחות. בכמה וכמה רמות”.

אני חותם על כל מילה של קמיר במאמר הזה, כולל על סגנונה הבוטה והמשתלח, הבלתי מנומס, בלתי מאופק ובלתי מרוסן, אבל בסוף היא מוכרחה לחזור לדרכה, אותה הכרנו בהזדמנויות האלה:

על “תסמונת יפה זילברשץ” – האם כצעקתה? או: האם אורית קמיר קיבלה את הדוקטורט “דרך המיטה”?

על הפרופסורה של יפה זילברשץ ועל הדוקטורט של אורית קמיר, על קידום ביושר ועל קידום “דרך המיטה” – תשובה לשואלת

אורית קמיר קובלת – ובצדק – על כך שהשופט גרמן התעלם מההלכה הפסוקה והמחייבת של בית המשפט העליון, אבל היא לא באה איתו חשבון על היושר האינטלקטואלי שלו, או על הדרך בה הגיע אל התוצאה אליה הגיע, אלא אל התוצאה עצמה. היא אינה מתבכיינת על תרבות השפיטה הקלוקלת, אלא על התוצאה, שאינה לרוחה. על כך שמישהו דרך לה על היבלות הפמיניסטיות שלה.

אבל אין בכך כל חדש, וכבר עמדתי על כך במאמרי אורית קמיר צודקת, אבל … בו אני מביא את שאלתה של קמיר:

איפה היה עיתון הארץ כשמונה לבית המשפט העליון אדמונד לוי, שופט ימני באמת, שמעולם לא הסתיר את עמדותיו הלאומניות, וסבור שפינוי עזה היה מהלך בלתי חוקי? מדוע לא נבחן עברו כשופט מחוזי וכראש עיר? מדוע לא נבחנו מקצועיותו ורמתו?

ומביע את התהייה:

איכן הייתה קמיר כאשר נרקמה ונתבצעה בין אהרן ברק לבין שר המשפטים מאיר שטרית עיסקת-השוחד איילה פרוקצ’יה תמורת אדמונד לוי. מדוע אז לא קמה היא על רגליה האחוריות? האם בגלל השאיפה הפמיניסטית (הלגיטימית) לראות עוד אישה בביהמ”ש העליון הייתה היא מוכנה לשתוק ולהבליג על בחירתו של שופט אשר עכשיו אנחנו יודעים את דעתה (הנכונה!) עליו?!

ומי שעוד לא ברור לו מי זה אדמונד לוי, אותו אפנה אל המאמר אדמונד לוי – “מומחה למשפט פלילי”?

נחזור אל אורית קמיר, ואל המאמר תחת הכותרת “הומואים בישראל היהודית“. כך אומרת קמיר בפיסקת הסיום של המאמר:

“ומילה לסיום: החוק למניעת הטרדה מינית קובע שביזוי והשפלה של אדם בקשר לנטייתו המינית הוא הטרדה מינית, ולכן עבירה פלילית ועוולה אזרחית. מן הראוי לבחון היטב אם אין בחלק מהתבטאויותיו של גרמן משום ביזוי והשפלה של התובע בהתייחס לנטייתו המינית”.

לא שיש לי בעייה להעמיד שופטים אל עמוד הקלון, כולל גם את גרמן זה, אבל אם פסיקה מטומטמת יכולה להיחשב כעבירה, יצטרכו לבנות הרבה בתי כלא כדי לאכלס את כל השופטים.

ומה פשר “מן הראוי לבחון”?

מדוע שהכותבת, ד”ר למשפטים אשר כתבה, בין השאר, מאמר אקדמי על החוק למניעת הטרדה מינית בעשור לחקיקתו, תשאיר לנו, הקטנים, את המלאכה “לבחון היטב” את השאלה הזאת, כאשר היא מומחית מאיתנו בתחום הזה?

ה.        מה רוצה גיל רונן מאורית קמיר?

תחת הכותרת איומים על השופט, כשהוא מתבסס על פיסקת-הסיום הנ”ל של קמיר, שולח גיל רונן מכתב גלוי אל עורכת מדור דיעות באתר Ynet, בו הוא אומר, בין השאר:

“לא צריך להיות פרופסור בכדי להבין את המסר שמעבירה כאן הדוקטור. היא מאיימת על השופט (כמעט כתבתי “השפוט”) שאם יעז להתמיד בכיוונו זה הרי שהוא עלול למצוא שהקריירה שלו חוסלה באמצעות תלונה על הטרדה מינית”.

אבל למרות ש”לא צריך להיות פרופסור” כדי להבין את מה שרונן רוצה שנבין, הוא מאכיל אותנו בכפית את התיזה שלו:

“במיטב המסורת הסיציליאנית, ד”ר אורית קמיר הניחה – באמצעות מדור ‘דעות’ שלYnet  – גוויה של כלב מת על מפתן דלתו של השופט גרמן. והיא עשתה זאת בפומבי, ובשמה המלא, תחת תמונתה. ‘עוד פסק דין כזה ממך, ואתה תמצא את עצמך עומד בפני תלונה על הטרדה מינית שתחסל את הקריירה שלך’, אומרת לו ד”ר קמיר. ואת, אורלי, עורכת המדור, איפשרת לה את זה”.

צר לי מאוד, אבל לא כל דבר-איוולת הוא “איום”, ומה שרונן מגדיר כ”גוויה של כלב מת” אינו אלא – לכל היותר – גור-כלבים מפלאסטיק, כזה שנהגים מסויימים תולים בחלון האחורי של מכוניתם.

ובאשר ל”מובאה” (“עוד פסק דין כזה ממך, ואתה תמצא את עצמך עומד בפני תלונה על הטרדה מינית שתחסל את הקריירה שלך”) – בדקתי שוב ושוב את מאמרה של קמיר, ולא מצאתי בו את הדברים האלה. לא צריך להיות פרופסור כדי להבין כי פרשנות לדברי אחרים אסור שתובא במרכאות, כאילו הייתה ציטוט מדבריהם, וקשה לי להאמין שאורית קמיר היא טפשה עד כדי כך שהיא תשלח לשופט איומים מרומזים בצורה וולגארית עד כדי כך.

ובמלים אחרות – לא צריך לענות על כל שטות בשטות נוספת.

ו.            לא, אין לי מונופול על החכמה

כעת אני רואה בעיני רוחי את הטוקבקיסטים מתנפלים עלי באלפיהם וברבבותיהם: שמחה ניר, אתה החכם היחיד וכל האחרים טפשים?

אז לא. אני מניח שבמהלך השנים יצאו ממני לא מעט שטויות, וכשיש לי הזדמנות להכות על-טפשות, אין לי בעייה עם זה.

כך, למשל, לא היססתי, בכמה הזדמנויות, לכתוב בכתבי בי-דין “אכן הייתי אידיוט”, לגבי טענות משפטיות שטענתי בעבר, ולימים התברר לי איזו איוולת יצאה מתחת ידי. פעם אפילו חזרתי על הצהרת “הייתי אידיוט” הזאת בפני השופט שלי טימן, והקלדנית הסתכלה עליו בעיניים שואלות, לאמור “לכתוב את זה?”, אז אני אמרתי “תכתבי, תכתבי”, וטימן החרה-החזיק אחרי: “אם הוא אומר תכתבי, אז תכתבי”.

אבל במאמר הזה לא חכמתו של שמחה ניר עומדת על הפרק, אלא טיפשותם של אחרים, ומי שרוצה להגיב מתבקש להגיב לעניין שעל הפרק, ולא לעניינים אחרים.

ומי שרוצה לכתוב משהו על חכמתו של שמחה ניר – שיחכה להזדמנות המתאימה, או שישלח לנו מאמר בנושא.