הפנייה המקורית אל השר לביטחון הפנים

שמחה ניר, עו”ד

משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281

טל’  09-7424838, נייד 050-7520000

פקס 09-7424873

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

כפר סבא, 9.4.2008

לכבוד

הגב’ הדר כהן

יועצת השר לפניות הציבור

לשכת השר לבטחון הפנים

ירושלים

נכבדתי,

הנדון: האם באמת נכשלתם בעניין תאונות הדרכים (2)?

למכתבך 1 – 03/101377(מ) מיום 2.4.2008

מהטעמים המפורטים להלן אבקש להניח את התיק הזה – יחד עם מכתבי הנוכחי – על שולחנו של הדרג המדיני (קרי: השר עצמו), ואבקש שהתשובה למכתבי זה תהיה בחתימתו-הוא – לא רק בגלל הכבוד והנימוס לשמם, אלא גם כדי להבטיח שהשר אכן מילא את תפקידו כדרג קובע-המדיניות, והוא נוטל על עצמו לא רק אחריות “מיניסטריאלית”, אלא גם אחריות פרסונאלית, ולא מגלגל את האחריות המדינית לפתחו של הדרג המקצועי.

להערכתי – ותקני אותי אם אני טועה – השר שלכם לא ראה, לא את פנייתי המקורית לא את החומר של הגורמים המקצועיים, ולא את מכתבך שבנדון.

אתחיל מה”מוטו” בו אני פתחתי את מכתבי הקודם, בו הראיתי כיצד לפעמים ההודאה בכישלון אינה אלא גלגול-עיניים צדקניות אשר מטרתו היא לגלגל את האחריות לכישלון על אחרים, ויחד עם זה – לזכות בכותרות-ענק של “מודה ועוזב”.

ומה אומרים הגורמים המקצועיים, באמצעותך?

האם אם אומרים אכן, השר שלנו לא צדק באמרו “נכשלנו”?

או, אולי, אומרים הם כי בטווח הארוך אנחנו לא נכשלנו, ואם השר מדבר על כשלון בשנה האחרונה – שנת כהונתו – הוא, מן הסתם, יודע במה הוא נכשל.

שאלי אותם.

כבר מהפיסקה הראשונה למכתבך אני למד כי הגורמים ה”מקצועיים” שלכם הלעיטו את השר שלהם בשקרים: הרוגים בסדר-גודל של 700 לשנה היו לנו בשנות השבעים, לא בשנות התשעים. השיא היה בשנת 1974 (716 הרוגים), אבל עד לשנת 1980 ירד המספר הזה ל-434 – בדיוק כמו היום, אחרי 27 שנים!

אני ההדיוט הלא-מקצועי, אגב, צפיתי את זה לפני 20 שנה, ותחזיתי זו הביסה את תחזיותיהם של כל המומחים.

ההתהדרות בהורדת המספרים “מ-700 הרוגים לשנה בשנות ה-90′ ל-430 בסוף 2007” הינה, איפוא, שקר גס, דבר אשר בתקופתו של איתן בן-יהושע ז”ל לא היה קורה!

אכן, מאמצע שנות ה-90′ ועד היום חלה ירידה ממוצעת – אבל לא עקבית – של כ-11 הרוגים לשנה, אבל, מלבד שזו תקופת-הערכה קצרה מדי, אם תביאו בחשבון, למשל, ששירותי ההצלה והרפואה שיפרו “רק” ב-12 מקרים לשנה את יכולתם להפוך הרוג לפצוע קשה, ממילא מצאנו שכל אמצעי-המניעה האחרים לא הביאו כל שיפור משלהם.

ממילא האמירה כי “ירידה זו מוכיחה באופן ברור שפעילות משותפת של אכיפה, תשתיות והסברה נושאת פרי ומצילה חיים” אינה אלא נאום תעמולה ולא חוות-דעת מקצועית, והוא הדין גם בהמשך, בו את אומרת כי “מחקרים רבים מוכיחים שנוכחות, בולטות ושיפור תשתיות משפיעה על … ועל … ועל …”.

אני, אגב, עדיין לא חולק על כך שכל אחד מהגורמים האלה תורם משהו למטרה הקדושה, המשותפת לכולנו. אני רק הצעתי לבודד את הפאקטור הזה, האכיפה – שהיא המרכיב היחיד בתחום משרדכם – ולמצות עד-תום את הפוטנציאל שלו, ע”י החמרה מדורגת ועקבית עד לנקודה בה יחס העלות-תועלת יהיה כזה שהחברה בכללותה לא תהיה מוכנה לעמוד בו.

ובנושא הזה, אהה, הגורמים המקצועיים לא תרמו דבר – לא לאישושה של התיזה, ולא להפרכתה.

אני לא מזלזל במחקרים של המשטרה, ובניסיונותיה להגיע לאכיפה סלקטיבית נכונה, אבל מה שאני מציע הוא בנוסף לכל אלה.

את אומרת:

“אלמנט נוסף הינו החמרת הענישה. נשיא בית המשפט העליון בדימוס ציין בעבר כי ‘הטלת עונשים מזעריים או גישה מקילה מדי בדרך אחרת אינן יוצרות את תחושת הלחץ הנגדי הנדרשת לשם אכיפת דיני התעבורה'”.

ועל כך לך אשיבה בשתיים, או בשלוש, בעצם, ואפילו בארבע:

האחת – אי אפשר לצטט אסמכתא משפטית בלי מראה-המקום שלה, כדי שנדע עד כמה הנדון דומה לראייה;

השנייה – מי שנותן רשות ערעור לבית המשפט העליון רק אחת ל-70,000 או 100,000 תיקי תעבורה, ואת מספר ערעורי-התעבורה שהוא שומע מדי שנה אפשר לספור על אצבעות יד אחת, אולי שתיים, סך-כל הידע שלו בתחום אינו רב – ואינו יכול להיות רב – משל יועצת השר לפניות הציבור (ואת זה אני אומר לא כדי להחניף לך, כי איני מכירך כלל, אלא כמי שמצוי, מקצועית, בתחום הזה);

השלישית – הדברים האלה יאים לכל תחום של המשפט הפלילי, לא רק לתעבורה, והייתי אומר כי דווקא ההיפך הוא הנכון: בעוד שהעבירות הפליליות ה”רגילות” מבוצעות לרוב בכוונת-מכוון, ולכן השפעת העונש הצפוי היא מוחשית יותר, הרי עבירות התעבורה מתבצעות לרוב בהיסח-הדעת, וממילא גם בהיסח “תחושת הלחץ”, אבל –

והרביעית – זה לא ראוי לשים בפי דברים שלא אמרתי, ואחר-כך “להתווכח” איתם. אני לא הצעתי “הטלת עונשים מזעריים או גישה מקילה מדי”, אלא בדיוק את ההיפך: להחמיר – ולהחמיר – ולהחמיר בהדרגה עד כדי פסילת-רשיון, מאסר לתקופות ממושכות וקנסות כבדים, גם על עבירות קלות (ועל חמורות לא כל שכן) – הכל עד להדברתן כליל של תאונות הדרכים, או עד שנגלה – אמפירית – שאין כל מיתאם בין האכיפה לבין הבטיחות בדרכים.

האמנם הגורמים המקצועיים שלכם לא הבינו את ההצעה שלי?

אם הם באמת לא הבינו, קיימות שתי אפשרויות פעולה: האחת – להחליף אותם בכאלה שמבינים, והשנייה – שיועצת השר לפניות הציבור תסביר להם את “פניית הציבור” הזאת;

אבל אם הם כן הבינו, קיימות גם כן שתי אפשרויות:

האחת – הם חוששים שזה יצליח, שרמת התאונות תרד לאפס ולא יהיה עוד צורך בקיומם;

והשנייה, הפוכה – הם חוששים שגם זה לא יצליח, ואז הם יתגלו כאוכלי לחם-חסד, אשר קראו כל השנים ל”החמרה בענישה”, וכאשר הם קיבלו את מלוא תאוותם, זו התגלתה כאיסטרא-בלגינא.

המצב הקיים, לעומת זאת, מאפשר להם להמשיך ולהתפרנס עד-עולם מזעקות “בנפשנו” וממסמכים דוגמת מכתבך שבנדון, אותו הם הכינו לחתימתך.

כשאני הצעתי את מה שהצעתי, לקחתי, למען הבטיחות בדרכים, סיכון אישי: להתגלות כאידיוט אשר חוזר, עשרים, שלושים וארבעים שנה על המנטרות האוויליות שלו.

אבל גם ה”גורמים” האלה צריכים לקחת את הסיכון עליו הצבעתי לעיל, אם הבטיחות בדרכים אכן יקרה להם.

ובשורה התחתונה: השאלה אם לבצע את הניסוי, אם לאו, אינה שאלה של מומחיות מקצועית, אלא שאלה של מדיניות.

ולכן אני מבקש, כאמור, להניח את הנושא הזה על שולחנו של השר.

בברכה,

שמחה ניר, עו”ד