לשר לבטחון הפנים, אבי דיכטר: לא נכשלתם במניעה/הפחתה של תאונות הדרכים!

לשר לבטחון הפנים, אבי דיכטר: לא נכשלתם במניעה/הפחתה של תאונות הדרכים!

קימקא
שמחה ניר, עו”ד 04.01.2008 23:34
אבי דיכטר, בנושא הזה אין לך דם על הידיים!

אבי דיכטר, בנושא הזה אין לך דם על הידיים!


השר דיכטר מודה בכשלון שלא היה, וגורף כותרות מכאן-ועד-להודעה-חדשה. אני מנתח את המצב, ומגיש לו הצעה שלא יוכל לסרב לה – אם הנושא קרוב לליבו, ופיו ולשונו שווים.



שמחה ניר, עו”ד

משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281

טל’  09-7424838, נייד 050-7520000

פקס 09-7424873

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

כפר סבא, 4.1.2008

 

לכבוד

מר אבי דיכטר

השר לבטחון הפנים

ירושלים

 

נכבדי,

הנדון: האם באמת נכשלתם בעניין תאונות הדרכים?

אכן, חובה היא לבקר את השלטונות בכל מקרה ראוי. זה כולל גם את המשטרה, וגם את אבי דיכטר – וכולכם הרווחתם ושר את כל הביקורת שאתם חוטפים.

אבל …

באותה המידה בון-טון הוא גם להודות בכשלונות: זה נותן למודה תדמית “נאורה”, זה עדיף על ביקורת-מחוץ, וזה גם מפיק כותרות-לתפארת באמצעי-התקשורת.

וכמו ה”כולנו אשמים” של משה דיין, אשר בא לנקות את עצמו ואת מצפונו מאסון יום-כיפור, התשל”ד, כך גם ה”נכשלנו” הזה מאפשר לשר לומר, למעשה, לאנשיו: אני אמנם אחראי “מיניסטריאלית”, אבל האחריות האישית רובצת עליכם.

וכמובן שתמיד אפשר להאשים – ולא אחת בצדק – גם את השעיר-לעזאזל הידוע: נערי האוצר.

וכאשר השר הוא חדש במשרדו, אזי ה”כולנו אשמים” זה, כמובן, השרים שקדמו לו, ולא הוא עצמו, כי “אני קיבלתי את המשרד במצב נתון, ועם זה אני נאבק”, וכו’, דבר המזכיר את נשיאת ביהמ”ש העליון הנוכחית, דורית ביניש, אשר הלינה על כי קודמה בתפקיד, אהרן ברק, “השאיר אחריו אדמה חרוכה” (אני, אגב, אמרתי זאת שנתיים לפניה, שנה לפני פרישתו של ברק, שהוא “כמו כל ילד טוב פולני, שמשאיר אחריו צלחת ריקה“).

אבל …

חמישה ימים לפני תום שנת 2007 אתה אמרת, הן במטה הארצי של המשטרה והן בכנס של עמותת אור ירוק: “אנו צריכים לבדוק את עצמנו מדוע לא הורדנו יותר את מספר ההרוגים והפצועים. בשנת 2007 נכשלנו כולנו בהורדת מספר ההרוגים בכבישים הבינעירוניים”.

אבל יש לכם חטאים חטאים אמיתיים, ואתם לא צריכים להוסיף עליהם חטאים מדומים.

יכול להיות, אבי, שאתה עדין חי את הימים-עברו, בהם אתה-עצמך היית חלק מהרחוב הלא-מקצועי אשר הטיח במשטרה ביקורת, בלי כל יסוד זולת הצורך להאשים אחרים, והיום, כשר פוליטי לא-מקצועי, אתה עדיין שבוי בהרגלים הישנים.

והאמת היא שהמשטרה לא אמורה ולא יכולה למנוע תאונות – אלא בשוליים-שבשוליים, אם בכלל.

עם יד על הלב, כבוד השר, כשאתה אומר “נכשלנו” – האם אתה רוצה לומר שעם אותם המשאבים הייתם יכולים להשיג תוצאות טובות יותר?

אם כך הוא, הרי שאכן נכשלתם, המשטרה נכשלה, אבל אני מטיל ספק בכך, וכדי שתבין במה המדובר שח ואגל לך מיהו השוטר האמיתי, אשר מונע, במידה רבה, את התאונות.

נא להכיר: השוטר האמיתי

כאשר בורא-כל-הארץ יצר את האורגניזמים החיים – חיית השדה, עוף השמיים, דגת הים – הוא גם צייד אותם במנגנוני הגנה ושרידה, אשר בזכותם – ורק בזכותם – אותם האורגניזמים שורדים מיליוני שנים, למרות שהמנגנונים האלה לא תמיד מיטבם, ועל כן הם כושלים מדי-פעם.

אחד המנגנונים האלה הוא הזהירות, והאדם – גם הוא אורגניזם ככל האחרים – נחון גם הוא בתכונה הזאת. האדם צוייד בחוש הזהירות רבבות שנים לפני שהשוטר העברי הראשון סיים את אהרן סלע, והחוש הזה יישאר עימו גם אחרי שאחרון השוטרים ייצא לפנסיה.

חוש הזהירות הוא השוטר האמיתי שלנו. השוטר ה”טבעי”. “השוטר הפנימי” של כל אחד מאיתנו.

כשאנחנו נוהגים אנחנו מסתכלים אל מצב התנועה, ומעריכים את האפשרויות. האפשרות להגיע ליעד במהירות האפשרית – אבל להגיע. כך היינו נוהגין (תרתי משמע) גם אלמלא היו שוטרי-תנועה בעולם, וכך אנחנו נוהגין גם כאשר אנחנו יודעים בוודאות שאין כלל שוטרים בסביבה.

השוטר ה”פנימי” הזה מופקד לא רק על שמירת חיינו, אלא גם על הגנתו מפני השוטרים ה”רגילים”, אלה שרושמים לנו את הראפורטים. סכנה בפני עצמה, אבל לא סכנה “קיומית”. אפשר, איפוא, להגדיר את השוטר הזה כשני שוטרים נפרדים: האחד ששומר עלינו מפני הסכנה הקיומית, והשני – מפני השוטרים רושמי-הדוחות.

השוטר הפנימי לא תמיד הוא במיטבו. לפעמים הוא מתעייף, לפעמים סתם דעתו מוסחת – ולפעמים הוא ממש נרדם. כך לגבי הסכנות הקיומיות, וכך לגבי השוטרים עם פנקסי-הדוחות, ואם אמרנו שהשוטר הזה הוא, למעשה, שני שוטרים נפרדים, השוטר המגן עלינו מפני רושמי-הדוחות לעולם מתעייף ונרדם הרבה לפני השוטר השומר על קיומנו.

מדוע השוטר השומר על קיומנו נשאר ער גם כאשר השוטר השני נרדם? ראשית – משום שאינטרס-הקיום חשוב לנו הרבה יותר מאשר האינטרס שלא לחטוף דוח פה-ושם, ושנית – משום שהסכנה הקיומית אורבת  לנו על כל מטר, ואילו המפגשם עם רושמי-הדוחות הינם דלילים ונדירים.

וזה מביא אותנו אל הנקודה העיקרית: גם אם נכפיל ונשלש את מספר השוטרים – עדיין הסכנה הקיומית תארוב לנו על כל מטר, ואילו המפגשם עם רושמי-הדוחות עדיין יישארו דלילים, נדירים – ולא אפקטיביים.

האם כוהני הבטיחות-בדרכים אינם יודעים זאת?

כוהני הבטיחות-בדרכים – משרד התחבורה (אשר לאחרונה שינה את שמו למשרד התחבורה והבטיחות בדרכים), המשטרה, משרד המשפטים, שופטי-התעבורה – יודעים זאת היטב-היטב – אין לי שום ספק בכך.

הם יודעים שאכיפת דיני התעבורה אינה אלא קטר הגורר את עצמו בלבד. גורר את עצמו לשום מקום.

אין לי שום ספק בכך שהם יודעים כל זאת, משום שהם לא טפשים.  אמנם יש לי חילוקי-דיעות אתם, כל הזמן, אבל טפשים הם לא.

ואם הם יודעים זאת, נשאלת השאלה לשם מה הם מגדלים ומטפחים את הגולם הזה.

שתי תשובות יש לשאלה הזאת:

  • האחת – כדי לפרנס את אוצר המדינה מהקנסות;

  • והשנייה – כדי להפגין “פרפורמנס”. כדי להראות לכל העולם שאנחנו נלחמים תאונות הדרכים.

אם לא כך הוא, למה הם אוכפים “ציות לחיצי נתיבים” – עבירה אשר עומדת בראש סולם האכיפה אבל בתחתית הגורמים לתאונות (אפס מאופס!!!)?

ולמה הם אוכפים מהירות בישורת של הכביש המהיר בואכה זרנוגה גימ”ל, כאשר גם בלי האכיפה הזאת שיעור התאונות באותו הכביש גם הוא אפס מאופס?

ולמה הם רושמים כל שנה מאות אלפי דוחות חנייה, אשר אינם קשורים בסיכון תעבורתי, ובמקרה הטוב הם מונעים מיטרד מסויים, אבל חיפוש מקום-חנייה הוא לרוב מיטרד רב שבעתיים.

אוף-טופיק: הבסיס הסטטיסטי הרעוע להצהרת ה”נכשלנו” שלך

אתה אומר כי בסוגיית תאונות הדרכים – מבחן התוצאה הוא הקובע, “אם מסתכלים על 2007, בה היו 427 איש הרוגים, שהם רק 30 פחות משנת 2006“, אבל זה לא נכון, ובכמה נקודות:

  • לפי הדו”ח השנתי של משטרת ישראל לשנת 2006 – שאתה אחראי, מיניסטריאלית, עליו – מספר ההרוגים בשנת 2006 היה 447, כך שהירידה, לשיטתך, הייתה רק ב-20 הרוגים, ולא 30;

  • כאשר אמרת את הדברים האלה, נשארו עוד חמישה ימים לסיום השנה, וזה עוד כ-10 הרוגים;

  • ככל הידוע לי, מניין ההרוגים בתאונות הדרכים כולל גם את אלה אשר נפטרו תוך חודש ימים אחרי התאונה – וזה יוסיף עוד כמה הרוגים לדוח השנתי, 2007.

וזה אומר כי מספר ההרוגים השנה יהיה כמעט בדיוק כפי שהיה שנה שעברה, דבר שאין לו משמעות סטטיסטית בנושא בו אין משמעות כזאת גם לתנודה שנתית של 20 – 30 הרוגים, אולי יותר,  למעלה או למטה.

אז אם אתה באמת-ובתמים משתוקק להציג את עצמך ככשלון בעניין הזה, הכשלון שלך גדול יותר, לא בהרבה, מכפי שאתה מציג אותו, אבל, כאמור, בנושא הזה אין לך דם על הידיים.

אוסיף ואומר: כיוון שאתה מכהן בתפקידך זה רק כשנה-ומחצה (וכאשר החלה השנה בה מדובר היית בתפקיד רק כחצי שנה), וכיוון שאת שיגרות-העבודה של גופים גדולים וכבדים כמשטרת ישראל אי-אפשר לשנות באופן משמעותי תוך תקופה קצרה כזאת, אזי גם מהבחינה הזאת קשה לייחס לך כשלון.

האם המשטרה עצמה נכשלה בכך?

לדבריך (שם), “צריך לשאול מדוע לא הצלחנו ואיפה לא עשינו מספיק. בשנת 2007 נכשלנו בהורדת תאונות הדרכים בכבישים הבין עירוניים. זו לא גזרה. זה מחובתינו למנוע זאת”.

השאלה היא מה יכלה המשטרה לעשות, ולא עשתה, במגבלות התקציב המוכתבות לה ע”י נערי האוצר.

יחד עם דבריך, עליהם אני מדבר כאן, דיברת על הגברת האכיפה בשנה הבאה, אבל ביום שלמחרת בא המפכ”ל ודיבר על תוספת משאבים למלחמה בפשיעה, באלימות נגד זקנים, אלימות במשפחה, ומה לא.

אז תשכחו מזה, ותבינו ש”מסגרת התקציב” היא גזרה שאתם חייבים לעמוד בה.

ומה עושים במסגרת הנתונה של התקציב?

אני הייתי מצמצם את האכיפה בעבירות הקלות, אבל שמענו עכשיו מראש אגף התנועה שהמשטרה מתכוננת להוריד את סף-האכיפה בעבירות-המהירות הקלות.

אני הייתי גם מצמצם את האכיפה בעבירות החנייה רק למקרים בהם החנייה יוצרת גם סיכון.

את כוח-האדם המשטרתי שהיה מתפנה הייתי מעביר לפעילות משטרתית המתייחסת לנהיגה שיש בה סיכון אמיתי, ולא סיכון “וירטואלי” – פעילות אשר אין בה אלא פגיעה באיכות-החיים שלנו. יחד עם זאת, עם יד על הלב, קשה לי להאמין שאפשר להשיג יותר מאשר ירידה שולית בשיעור תאונות הדרכים.

מה כן ניתן לעשות במישור “הגורם האנושי”, או: מה זאת “אכיפה”?

המשטרה, כידוע, מטפלת רק במה שקרוי “הגורם האנושי”, לא בתשתית, אשר רב חלקה בתאונות הדרכים – קרוב לוודאי שיותר מזה של ה”גורם” האמור.

המשטרה גם לא אוכפת את החוק על האחראים לתשתית. האם מישהו ראה אי-פעם דוח משטרתי, או כתב-אישום על ליקויי-תשתית?

אז ב”גורם” הזה אפשר – וצריך – לטפל. שוטרי ישראל נמצאים בכל הכבישים, ויש להורות להם לפקוח עין ולדווח על כל מפגע בטיחותי. זה חשוב בהרבה מאשר רישום דוחות על חריגה של 11 קמ”ש מהמהירות המותרת – ראש אגף התנועה מבשר לנו עכשיו על חזרה לאותם הימים – וגם על חריגות גדולות יותר.

ואשר לגורם האנושי ה”קלאסי” – קרי: הנהג – מכמונות המהירות, מכמונות תמרורי העצור ושאר אמצעי-האכיפה נמצאים, כידוע, מתחת לפנס, ולא במקום בו נמצאת הבעייה האמיתית.

כדי להגיע אל הבעייה האמיתית, צריך לשבת לכל נהג על הזנב, ולרדוף אחריו נון-סטופ – יום, חודש, שנה – עד אשר ייכשל בנהיגה לא-זהירה. זה, כמובן, לא מונע נהיגה לא-זהירה, אלא רק מאפשר להעמיד את מבצעה לדין, אבל רק לאחר-מעשה – דבר ההופך לנלעג את השימוש במילה “אכיפה” למה שהמשטרה עושה.

ואם רוצים “אכיפה” אמיתית, צריך להושיב ליד כל נהג מורה-נהיגה ושוטר: הראשון יקבע בכל רגע נתון מה לעשות ואיך לנהוג (תרתי משמע), והשני יורה לנהוג לנהוג בהתאם. היופי שברעיון הזה הוא שאתה יכול להגיע לאפס-תאונות (חלומו הרטוב של כל שר לבטחון-פנים, ולא רק שלו) בלי לרשום אפילו דוח אחד!

כמובן ששני הרעיונות האלה קשים ליישום “בתנאי הארץ”: הראשון מצריך 3 מיליון שוטרים ו-3 מיליון ניידות-משטרה, ואילו השני מצריך 3 מיליון מורי-נהיגה, ו-3 מיליון שוטרים.

ובמלים אחרות: הבטיחות בדרכים לא במשפט תיפדה.

והיה אם טעיתי

כבר במאמר לא במשפט תיפדה, אותו פרסמתי לפני 21 שנים, עמדתי על כך שכל תקנות התעבורה (למעט אלה המכוסות גם על ידי דיני הרשלנות הכלליים) אינן שוות, מבחינת הבטיחות בדרכים, את הנייר עליהן הן כתובות, ואף הצעתי ניסוי מדעי להוכחת התיזה שלי.

כמובן שאיש לא הרים את הכפפה הזאת (כפפות אחרות שלי כן הורמו, אם כי באיחור), ובכך אין תימה, כי אם הניסוי היה מצליח, כל כוהני-הבטיחות-בדרכים היו צריכים לתלות את עצמם על העץ הזמין הקרוב ביותר – רצוי שיהיה גבוה ככל האפשר.

אבל, בנימה פסימית זאת, אין לי ברירה אלא להציע רעיון אשר יזרום יחד עם תפיסת “להחמיר בענישה” (המימסדית והרחובית גם יחד), תפיסה אשר אינה מודעת למגבלות הכמותיות של מערכת האכיפה (“שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ“, דברים טז, יח).

כשאני מציע את הרעיון הזה אני מסתכן.

אני מסתכן, כי הצלחתו של הרעיון הזה תראה איזה אידיוט אני, אשר חוזר, עשרים, שלושים וארבעים שנה על המנטרות האוויליות שלו.

תמצית הרעיון: להחמיר בהדרגה הן בתקנות התעבורה והן בעונשים, לעקוב אחרי התוצאות, ולהמשיך בהתאם.

כך, למשל, בכל הנוגע לדיני התעבורה יוצבו יעדים סופיים כגון אלה:

  • המהירות המותרת תופחת, בהדרגה, עד קמ”ש אחד בכל סוגי הדרך;

  • יוספו תמרורי “עצור”, בהדרגה, עד ששאלה יוצבו בכל הצמתים הלא-מרומזרים;

ובאשר להחמרה בענישה, יוצבו היעדים הסופיים האלה:

  • קנס 100 מיליון שקל ו/או החרמת כל רכושו של העבריין;

  • פסילה לצמיתות (כולל על העבירות הקלות);

  • מאסר-עולם ועונש-מוות.

לא, איני חושש ממצב בו יוטלו עונשי-מוות על נהיגה במהירות של 2 קמ”ש. אני גם לא חושש מהגבלת המהירות ל-50 קמ”ש בכביש המהיר, עם שנתיים מאסר למי שנוסע שם במהירות של 51 קמ”ש. בוודאי שאיני חושש שמספר המוצאים-להורג יעלה על מספר ההרוגים אשר “נחסכו”.

איני חושש, משום שיש גבול למה שהציבור מוכן לשלם עבור תמורה זו או אחרת.

כך, למשל – רק למשל – אם הורדת המהירות המותרת מ-40 ל-35 קמ”ש, יחד עם העלאת עונשי-המאסר מעשר לאחת-עשרה שנים, והעלאה מקבילה של הפסילות והקנסות, לא תניב אלא ירידה של פרומיל אחד בלבד במספרי התאונות והנפגעים, יבוא הציבור ויגיד: עד כאן. לא מדבשכם המועט, ולא מעוקצכם הרב.

לדעתי לא נצטרך להתקרב לכך, כי אחרי החמרה של 10 אחוז בדרישות, יחד עם החמרה של 10 או 20 אחוז בענישה, יראה הציבור שמעבר לפגיעה באיכות החיים הוא לא מקבל שום בטיחות, וידרוש להפסיק את הניסוי הזה – ולהחזיר את המצב לקדמותו. זה מה שנקרא המגבלה ה”פוליטית”.

אבל, מי יודע. אולי כאן טמון המפתח לבטיחות בדרכים.

לך על זה, מר דיכטר. זאת ההזד מנות שלך. לך עם זה לאנשי המקצוע במשרדך, לך עם זה לחבריך בממשלה, אשר ייוועצו באנשי המקצוע שלהם (כי מימוש הרעיון מצריך פעולה רב-משרדית).

לך עם זה לכל העולם, ותוכל לזקוף לעצמך זכות ראשונים.

ולנו, הציבור, מותר פעם אחת לדעת אם זעקות ה”בנפשנו” של המימסד מבטאות חדרה אמיתית לבטיחות-בדרכים, או שהן רק עלה-תאנה לכסות בו את ערוותם של אלה אשר חוששים מירידה בשיעורי התאונות, אשר תהפוך אותם למיותרים.

 

בברכה,

 

שמחה ניר, עו”ד

 

Contact Us



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר